הבנקים גובים ממכם מיליארד שקל בשנה על…כלום
עמלת הפצה בקרנות נאמנות שהבנקים גובים היא טעות היסטורית שהגיע הזמן להעבירה מהעולם; וגם – מה העמלות שאנחנו משלמים לבנקים? למה הבנקים לא שקופים בפירוט העמלות שהם גובים? ואיזה בנק פעיל מאוד בתחום ניירות הערך?
הבנקים פרסמו תוצאות נהדרות לרבעון השלישי ולתשעת החודשים הראשונים של השנה. נכון, שזה לא חוכמה גדולה כשהרגולטור כל כך תומך, ובשם היציבות מונע תחרות.
אבל מהזווית של המשקיעים במניות הבנקים, מה זה משנה מה הסיבה – התוצאות נהדרות, ובהתאמה מניות הבנקים ממשיכות לשבור שיאים, אם כי בדרך יש גם "תקלות" כמו מימוש של שרי אריסון בפועלים שהפיל את המניה ב-5%.
מה שמעניין בתוצאות של הבנקים הוא שהשורה התחתונה מבטאת תשואה על ההון, פחות או יותר דומה אצל כולם (כמעט כולם) – סביב 10%. זו תשואה נאה, אפילו מרשימה בתקופה של ריבית אפסית, אבל אל תהללו את המנהלים של הבנקים. תשואה אחידה כזו מלמדת שלכאורה אין באמת ערך מוסף לניהול, כל הבנקים אותו שטאנצ', אותה פעילות, אותה רווחיות, וכל העניין הוא להוביל את הבנק בלי לעשות טעויות.
תתפלאו זה לא קל – הבנקים הגדולים טעו והסתבכו מול הרגולטור האמריקאי בענייני הלבנת הון בסניפים ובפעילות שלהם בחו"ל. מזרחי טפחות כנראה עם החשיפה הגדולה ביותר.
אבל גם אם "מנטרלים" את הטעויות (ואת ההפרשות וההוצאות בגינן), התוצאות של הבנקים (באופן יחסי – כתשואה להון) די דומות, אבל יש בכל זאת הבדלים. למעשה, הבנקים פועלים בשני תחומים עיקריים (באופן גס) – במתן אשראי, ובמתן שירותי בנקאות שונים.
בתחום האשראי, אכן נראה שהם דומים מאוד. כל הרעיון במתן אשראי הוא להביא הון עצמי למנף אותו (בבנקים זה פי 10), לתת הלוואות בריבית מסוימת וכך למנף את התשואה הון. במקומות האלו האם יש יתרון לבנק מסוים על פני בנק שני? האם בנק אחד יכול לקחת ריבית הרבה יותר גבוהה מבנק אחר? כנראה שלא. כנראה שהיכולת לייצר רווח על ההון העצמי, קרובה ואפילו זהה.
כאן כנראה שיכולות ניהוליות לא תורמות. אבל בתחום השני יש משמעות לניהול, לאסטרטגיה, להכוונה. לא מאוד גדולה, אבל יש. התחום השני הוא השירותים הבנקאיים כמכלול. מדובר על ניהול חשבונות של לקוחות, על פעילות ניירות ערך, על פעילות במט"ח, ובכלל – על פעילויות נוספות שהבנק מכוון אליהן. כאן יש מרווח פעילות, הוא לא גדול – בנק לא יכול לחרוג מעמלות ניהול חשבון, הוא לא יכול להיות משמעותית רווחי יותר בסעיף הזה מבנקים אחרים – כולם גובים בערך אותו דבר.
אז איפה ההבדל? כנראה בדגש על הפעילויות. הנהלת בנק יכולה לקבוע כי הדגש הוא על פעילות ניירות ערך, ולהפוך לבנק האטרקטיבי ביותר בניירות ערך, או לחילופין להתמקד בפעילות כרטיסי האשראי, או להפוך לדומיננטית וזולה בתחום המט"ח ולהיות אטרקטיבית ליבואנים ויצואנים.
אז ההבדלים האלו אמנם לא יגרמו לבנק אחד להשיג תשואה מרשימה על פני האחר, אבל הם יכולים לאורך זמן לתת את התשואה העודפת על ההון (אם כמובן הדגשים/ המיקוד בפעילויות שנקבעו, מצליח).
הרכבי העמלות של הבנקים
העמלות של הבנקים אחראים על פני זמן על כמחצית מהרווחים שלהם. העמלות האלו (ראו בטבלה המצורפת) הן בראש וראשונה עמלות ניהול חשבונות שבמילים אחרות אלו העמלות שאתם משלמים על ניהול חשבון, עמלות שורה, עמלות חודשיות וכו'.
בנוסף, הבנקים גובים עמלות בתחום ניירות ערך, עמלות על טיפול באשראים, על כרטיסי אשראי ועוד.
הרכב העמלות של כל בנק מלמד על אופי הפעילות שלו ועל מוקדי הרווח שלו. בנק מזרחי טפחות, לדוגמה, נהנה מעמלות שקשורות לתחום הביטוח (ביטוח חיים וביטוח משכנתאות) בזכות הפעילות שלו כסוכנות ביטוח (דרך חברה בת) שמספקת שירותים ללוקחי המשכנתאות בבנק.
ודוגמה אחרת – הבנק הבינלאומי מוטה מאוד לפעילות בניירות ערך. החלק של ההכנסות בתחום ניירות הערך מאוד משמעותי מסך העמלות שלו.
עמלת הפצה – אולי מספיק עם המתנה הזאת?
כאשר בוחנים את סוגי העמלות בדוחות הבנקים, מגלים כמה תובנות מעניינות – ראשית, יש בנקים שמפרטים יותר, ויש בנקים שמפרטים פחות. אבל אין באמת סיבה שבנק מזרחי טפחות לא יספק את הרכבי העמלות ברמה רבעונית.
אין גם סיבה אמיתית לא לפרט את עמלות ההפצה שהבנקים גובים מהגופים המוסדיים על הפצת מכשירים פיננסים בעיקר קרנות נאמנות. הסיבה היחידה שיכולה להיות היא חוסר שקיפות, וחוסר רצון להציף את הנקודה הבעייתית הזו. הבנקים יגידו שלא מדובר בעמלות מהותיות ולכן הן נרשמו כחלק מהעמלות בתחום ניירות הערך. אבל אם כך – למה יש בנקים שכן מדווחים על העמלות האלו? (ראו בטבלה)
ההכנסות עמלות הפצת מוצרים פיננסים (בעיקר קרנות נאמנות) בתשעת החודשים הראשונים של השנה הסתכמו בבנק לאומי ב-238 מיליון שקל, בבנק דיסקונט ב-112 מיליון שקל. שאר הבנקים לא פרסמו זאת, אבל מדובר על עמלות שמסתכמות ככל הנראה באזור של 1 מיליארד שקל בשנה.
העמלות האלו הן מתנה/ פיצוי שניתן לבנקים לפני 13 שנה בגלל פגיעה לכאורה בבנקים. אלא שבפועל – הבנקים לא נפגעו ולכן לא היו צריכים את הפיצוי. התוצאה – מיליארדי שקלים שעוברים מהגופים המוסדיים אל הבנקים בלי סיבה.
אופס, טעות – זה לא מיליארדי שקלים שהגופים המוסדיים מעבירים לבנקים, המוסדיים הם רק צינור. אנחנו מעבירים את הכסף הזה למוסדיים שמעבירים לבנקים, בשורה התחתונה זה פיצוי של המדינה על חשבוננו בסכום של מיליארדים רבים ואני צנוע – בפועל זה אפילו עשרות מיליארדים.
ובמה בעצם מדובר? וועדת בכר, החליטה שהבנקים יוותרו על הפעילות שלהם כמנהלי כספים/ מנהלי השקעות. המשמעות היתה שגופי קופות הגמל וקרנות הנאמנות שנשלטו על ידי הבנקים עברו לחברות הביטוח (עוד מחדל) ולבתי ההשקעות. המשמעות היתה שהבנקים נאלצים להתנתק ממקור רווחים משמעותי שלהם.
כבר כאן יש טעות מתודית – כשמוכרים עסק מוכרים אותו בשווי כלכלי, שמבטא גם את הרווחים העתידיים, אז למה לפצות? נכון, יש כאן מכירה באילוץ, אבל אם הסתייגויות רבות – מכירה תוך כמה שנים, אפשרות להחזיק עדיין בנתח מסוים מהגוף ועוד.
בפועל, הבנקים מכרו מהר את הפעילויות האלו ובמחירים גבוהים. עד כמה גבוהים? לפי נוסחה שמבטאת ערכים כפולים ויותר מהמחירים של הגופים האלו כיום. אז הם לא באמת צריכים פיצוי. זאת עובדה.
אבל אז, ד"ר יוסי בכר והחברים בוועדה שלו החליטו שצריך לקבוע עמלת הפצה שהבנקים יקבלו בזכות זה שהם מפיצים את קרנות הנאמנות ללקוחות. מה זה האבסורד הזה? אתם מבינים על מה הבנק מקבל כסף – יועץ ההשקעות בבנק עוזר לנו (נניח שהוא עוזר, לרוב הוא פשוט מקריא מהמחשב את הדירוג הרובוטי) לקנות קרן נאמנות ומקבל כסף מהגוף שאליו הוא מפנה.
ההנחה כאן שאותו יועץ של בנק מפיץ את הקרנות לציבור וצריך לקבל על זה כסף. יש כאן כמה בעיות וגם שאלות של ניגודי עניינים, אבל בשורה התחתונה – זה הרי התפקיד של הבנק, ושל היועץ – קוראים לו יועץ, לא? ועל זה לא צריך לפצות אותו בעמלת הפצה. אין דבר כזה בשווקים אחרים בעולם.
העמלות האלו גורמות לכך שאנחנו משלמים דמי ניהול מאוד יקרים על ניהול קרנות הנאמנות. זו עמלה שצריך המחוקק לבטל אותה. האמת שהיה כבר מזמן צריך להעלים את הפשלה הזו של וועדת בכר, אבל איכשהו זה מתגלגל שנים וגורם לכם לשלם מיליארדים עודפים.
עמלת הפצה בקרנות נאמנות – מה זה? ואיך זה מתגלגל לכיס שלנו?
וויסות הבנקים חוזר? לאומי קונה לאומי והעולם שותק