בנק ישראל מציג – כך הפסדנו 100 מיליארד שקל

למה בנק ישראל מתעקש להשאיר את יעד האינפלציה, למרות שהוא לא ריאלי? כמה הפסיד בנק ישראל מהמשחקים שלו בשוק המט"ח? ומי ישלם את המחיר?

בנק ישראל הוא הבנק של כולנו והוא אמור לדאוג לנו אזרחי המדינה. המטרות שלו הן: לשמור על יציבות המחירים, לספק יעד לתחזית מדד המחירים, לתמוך ביציבות הפיננסית של המשק, ולתמוך במדיניות הכלכלית של הממשלה. לא המצאתי, רק סיכמתי את מה שכתוב באתר של בנק, וגם אם פספסתי איזו מטרה, היא לא פוגמת בעיקר – בנק ישראל אמור לספק יציבות – יציבות מחירים, יציבות פיננסית.

מאות רבות של עובדים בבנק ישראל מנסים ליישם את המטרות האלו הלכה למעשה. הם מקבלים על זה הרבה כסף (עובדי בנק ישראל הם מהיקרים במגזר הציבורי), אבל לא בטוח שהם ממש מצליחים. נתחיל בכישלון "קטן" – הבנק נכשל בשנים האחרונות במתן תחזית למדד המחירים לצרכן – היעד שלו הוא למדד מחירים של בין 1% ל-3%. אלא ששנה אחרי שנה מסתבר שהיעד רחוק ממה שקורה בפועל. תדמיינו מנכ"ל שנותן תחזית ומפספס אותה שנה אחרי שנה – הוא היה נשאר מנכ"ל? כנראה שלא

יעד מדד המחירים לצרכן – בדיחה טובה

אחלה עבודה יש לאנשים בבנק שאחראים על קבעת היעד. הם כנראה קצת בודקים, חוקרים, מריצים רגרסיות, ובסוף לא משנים כלום, ולא משנה מה קורה מסביב. וברצינות – למה לא משנים? אולי מכיוון שאף אחד כבר לא לוקח את התחזית של בנק ישראל ברצינות, גם לא הבנק עצמו; ואולי כי יעד זה יעד לטווח ארוך , אז שטויות פספסנו כמה שנים טובות, צריך להסתכל על הטווח הארוך יותר – אז מה אם גב' כהן מחדרה דווקא מאמינה ליעד בנק ישראל ולפי התחזית של הבנק היא בחרה את המסלול משכנתא. אז מה עם מר כהן מגבעתיים השקיע באג"ח צמודות מדד כי הוא מאמין לבנק ישראל. טועים, קורה.

ומה לגבי המטרה של יציבות מחירים – נראה שהבנק מצליח במטרה הזו, אחרי הכל המחירים, כך מספר לנו מדד המחירים לצרכן מדי חודש, לא ממש זזים בשנים האחרונות. רק שיש בעיה אחת – העם אומר ההיפך – העם אומר שיוקר המחייה עולה ועולה, ושקשה יותר ויותר לסגור את החודש. אז איך זה מסתדר? יש כמה הסברים, אחד מהם הוא פיצול אישיות – אנחנו (העם) יושבים בבתי קפה, מבזבזים כסף, נוסעים לחו"ל, רוכשים רכב, קופצים כל יומיים למסעדה, בקיצור חיים את החיים הטובים, אבל לצד זה אנחנו מתלוננים, קשה לנו עם יוקר המחייה, החיים כאן קשים וכו' וכו'. ואם זה המצב אז כנראה שאין מקום לטענות נגד בנק ישראל – המחירים יציבים, זה אנחנו שפשוט שורפים כסף ונמצאים באוברדרפט תמידי.

מדד מחירי הדירות לא מתבטא במדד המחירים לצרכן

ויש הסבר נוסף, שנמצא עמוק עמוק בתוך טבלאות מדדי המחירים לצרכן. הידעתם שמדד מחירי הדירות אינו חלק מהרכב מדד המחירים לצרכן? יש בזה הגיון מסוים – מדד המחירים לצרכן מודד סל של מוצרים מתקופה לתקופה, אבל הוא לא מודד ערך של נכסים, הוא לא אמור לבטא את נכסי הנדל"ן והשינויים בהם. כן יש בה את עלות אחזקת הדירה השוטפת והשינוי בה על פני התקופה, אבל לא את השינוי במדד מחירי הדירות.  המשמעות היא שמחירי הדירות זינקו פי שתיים בפחות משבע שנים, ואין לזה זכר במדד המחירים לצרכן, אבל יש לזה השפעה פסיכולוגית גדולה – אנשים מרגישים שהחלום מתרחק מהם, שהסיכוי לקנות דירה יורד, וההרגשה הזו מתדלקת את התחושה שיוקר המחירים עולה.

כך או אחרת, במטרה הזו, בנק ישראל לא נכשל (לפחות על פי המדידה הקיימת – דרך מדד המחירים לצרכן), אלא שהסיפור הגדול לא נמצא במטרות המוצהרות, אלא במטרות המעין עקיפות.  לא כתוב בשום מקום שאחת המטרות של בנק ישראל היא לקנות דולרים, וגם לא כתוב בשום מקום שהבנק צריך להשקיע כספים בניירות ערך. לא כתוב, כי פשוט אלא לא המטרות של הבנק, אבל רכישות הדולרים הפכה להיות פעילות מרכזית, מאוד מרכזית של הבנק.

למה בנק ישראל רוכש דולרים?

התפקיד של הבנק, בין היתר, הוא לשמור על היציבות הפיננסית וזה מתבטא בשמירה על יחסי מטבעות סבירים (בהינתן הריביות), ובמילים פשוטות בנק ישראל אמור לדאוג ליציבות המשק גם דרך שוק המט"ח. בשנים האחרונות השקל שלנו הולך ומתחזק מול הדולר (המטבע שלנו הוא הכי חזק בעולם) בצורה מאוד משמעותית. זה פוגע ביצואנים, וזו במקרים רבים פגיעה אנושה. אז בנק ישראל החליט שהוא קונה דולרים וכך בעצם מונע (לגישתו) את התחזקות השקל – הבנק מזרים ביקושים לשוק המט"ח (לדולרים), ומגביר את הביקוש לדולר ובהתאמה מנסה להעלות את מחיר הדולר (ומחליש את השקל).

טוב, עם הכוונה המקורית אי אפשר להתווכח היא פשוט כוונה טובה ונכונה. אבל, עם הביצוע של הבנק אפשר להתווכח. ההתנהלות של הבנק ב-10 השנים האחרונות בשוק המט"ח היא בדיחה. הספקולנטים והסוחרים חוגגים על הגב של בנק ישראל. הבנק קונה דולרים, חושב שהוא השפיע על שער הדולר, ואחרי כמה ימים, המחיר חוזר לנקודת ההתחלה (לפני ביצוע ניסיון הוויסות של הבנק), וכך זה קרה עשרות פעמים, אם לא יותר בתקופה הזו (כנראה שאפילו מאות פעמים). הסיבה לכך היא פערי ריביות שעדיין מספקים יתרון לריבית כאן (הריבית השקלית) דבר שגורם למכירה של הדולר, רכישת שקלים והשקעתם בריבית שקלית.  אני לא כלכלן גדול (למרות התואר השני), אבל אני יודע שהכל זה עניין של ציפיות – האם בנק ישראל לא יכל במקום הרכישות בפועל לשדר לשוק בתחכום ואפילו במניפולציות שהוא לא ייתן לדולר ליפול? האם האוצר יחד עם בנק ישראל לא יכלו לעשות משהו קצת יותר חכם מאשר לקנות דולרים בהיקף של מעל 120 מיליארד. לפני עשור, אגב, זה היה סביב ה-20 מיליארד דולר, אבל מר פישר וגברת פלוג התאהבו בשיטה ורכשו דולרים ב-100 מיליארד דולר.

הדו"ח הכספי של בנק ישראל – קטסטרופה  

רכישה של 100 מיליארד דולר לא עזרה למנוע את נפילת הדולר בשנים האחרונות (ראו גרף) וממש לא בטוח שהיא הועילה במשהו. לא בהכרח יש קשר בין השער למחזור ולרכישות המטבע; שער הדולר יכול להיות ביום מסוים ללא שינוי במחזור של 1 מיליארד דולר, ולמחרת לרדת ב-0.5% במחזור של 80 מיליון דולר. זה שוק מורכב, זה שוק של שחקנים מתוחכמים לצד ספקולנטים, והיכולת של בנק ישראל לקבוע את המחיר שקולה לזריקת כסף לפח. תדמיינו למשל שמדינת ישראל מחליטה לשמור על מחיר מניית טבע כי זה חשוב למשק שטבע לא תיפול – המשקיעים ימכרו למדינה הפראיירית מניות במחיר גבוה, ולבסוף שהמדינה תגיע לתקציב הרכישה, המחיר יירד למחיר הטבעי.

אז יש ויכוח אם בכלל השיטה הזו נכונה, אבל זה לא רק העניין המהותי, העניין הגדול כאן הוא הכמות – היקף הרכישות. מילא לקנות דולרים כדי לנסות לחזק את השקל, אבל אתם רואים שזה לא עובד, אז למה להמשיך?

כנראה שהסיבה מאוד פשוטה – אין לבנק ישראל כלים אחרים (או שהוא חושב שאין לו כלים אחרים) ואין לסמכויות הכלכליות במדינה (האוצר ובנק ישראל) טריק אחר, וכל זה שברקע יש תמיכה ציבורית כמעט מקיר לקיר בתוכנית רכישת הדולרים. זה הרי טוב למשק, טוב ליצואנים, טוב לציבור. אבל  אני לא בטוח בכך, והדו"חות הכספיים של בנק ישראל מספרים על הפסדי עתק שמישהו בסוף צריך לשלם אותם – אנחנו.

הפסד של 100 מיליארד דולר וכולם שותקים

ההרפתקה של בנק ישראל בעשר שנים האחרונות עולה הרבה מאוד כסף –  לבנק יש גירעון בהון של 61 מיליארד שקל (על פי הדוח ל-2016 – הדוח האחרון שפרסם הבנק), והגירעון זינק על פי חישוב גס לאזור ה-100 מיליארד שקל ב-2017 ( הדולר צנח קרוב ל-10% – הפסד של כ-35-40 מיליארד שקל לבנק ישראל).

קשה להאמין – ההרפתקה של בנק ישראל עולה כבר 100 מיליארד שקל (וייתכן מאוד שהיא לא באמת עזרה), ורק כדי לקבל פרופורציות – השנה חגגה המדינה תקבול של 4 מיליארד שקל כתוצאה מהאקזיט הכי גדול שהיה כאן – מכירת מובילאיי לאינטל. הסכום הזה, שמבטא את תשלום המס על רווחי ההון בעסקה, היה בכותרות חודשים רבים והוא אחד מהמנועים מאחורי הקלות המס (נטו משפחה ועוד). ה-4 מיליארד האלו נמכרו לציבור כהישג ענק, עוד ביטוי לחוזקה של הכלכלה שלנו, וכחלון גם ניסה לעשות מזה עוד רווח פוליטי, אבל בחצר האחורית שלו יש השנה הפסד של  35-40 מיליארד שקל, ואת זה אי אפשר למכור לציבור כהישג, אז מטאטאים את זה מתחת לשטיח.

האמת שההפסד והגירעון גדולים עוד יותר. 100 מיליארד שקל של הפסדים (שהתעצמו בשנים האחרונות), לא מבטאים את ההפסד הריאלי, את החלופה לכסף. אם במקום להשקיע בדולר, הבנק היה מייצר תשואה מאוד סולידית על הכסף (פיקדונות), הוא היה מרוויח כמה עשרות בודדות של מיליארדים. כלומר, ההפסד הריאלי הוא אולי 120 מיליארד ואפילו יותר. חכו לחשבון!

ושימו לב לנתון הבא – 100 מיליארד שקל זה בערך 12 אלף שקל לאדם, משפחה ממוצעת הפסידה בגלל הפעילות של בנק ירושלים כ-40-60 אלף שקל – זה כבר כסף גדול, זה כסף שיחלחל מהכיס שלנו. איך בעצם? אומרים לי שבנק ישראל לא ייצטרך לדאוג לסגירת הגירעון הזה, כי יש חוק מיוחד שדואג לו, אבל החוק דואג ליציבתו, הוא לא דואג שלא לשלם את החובות. כלומר, אפשר להפסיד, ואולי ייקח זמן עד שהדרישה תגיע, אפשר להתגלגל כמה שנים,, אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן – זו פצצה – מישהו צריך לשלם את הכסף וזה יכול להיות המדינה שתכסה את החוב, וזה יכול להיות בנק ישראל שפשוט ידפיס כסף, אבל אז אולי לא ייקחו מכם כסף ישירות, אבל הדפסת כסף, זה אינפלציה – שחיקה של ערך הכסף הקיים, זה סוג של מס, וזה במילים אחרות, לקחת כסף מהציבור.