מתי מפרישים לחובות מסופקים? מה זו הפרשה כללית? ומה גילתה רשות ניירות ערך בבדיקת סעיף הלקוחות?

עסק הוא לא עסק בלי לקוחות, כדי שתהיה פעילות צריך כמובן שיהיה מה למכור וצריך שיהיה למי למכור. הלקוחות הם משאב הקריטי של החברה ומסתבר שהם גם הסעיף הקריטי בדוחות הכספיים.

סעיף הלקוחות שבמאזן מבטא את המכירות שעדיין לא שולמו – החברה מוכרת ללקוח, והוא הופך לחייב, כאשר הוא משלם וזה לרוב מספר חודשים אחרי העסקה עצמה, החוב שלו נסגר, היתרה שלו מתוך סעיף הלקוחות הכולל, מופחתת. אבל, לא תמיד היא מתאפסת – כשאתם קונים ברשת מזון מוצרים אז החוב שלכם ייסגר תוך ימים, שבועות, ויתאפס לחלוטין. אבל כשעסקים עושים עסקי עם עצמם ולא עם הצרכנים הפרטיים, לרוב מערכת היחסים היא ממושכת מאוד – שספק של רשת מזון מוכר לה, זו לא עסקה חד פעמית, אלא עסקה מתמשכת – הוא כל שבוע מספק לה סחורה, ובהתאמה החוב של הרשת (הלקוח) אליו משתנה מעסקה לעסקה (עולה כאשר יש עסקת מכירה, ויורד כשיש תשלום), אבל הוא לא מתאפס, הוא מתגלגל.

לקוחות מתגלגלים

ובמצב של לקוח מתגלגל, מתחדדת שאלת איכות החוב ויכולת התשלום של הלקוח – האם תשלום החוב הזה בטוח? האם קיים חשש וספק שהחוב לא ישולם? השאלות האלו קיימות לגבי כל לקוח, גם לקוח מזדמן, אבל, הן קריטיות במיוחד מול הלקוחות המתגלגלים שבעסקים רבים (ולא עסקים של מכירה לצרכן הסופי) הם מהווים את הרוב הגדול של המכירות.

ברגע שקיים ספק לגבי החוב של הלקוח צריך לעשות הפרשה בדוחות הכספיים – מפרישים את הסכום שיש לגביו ספק, משמע – מקטינים/ מפחיתים את יתרת הלקוחות, ומדובר כמובן בהפסד – יתרת הלקוחות היא נכס עבור החברה, הפחתתה היא נזק שמתגלגל לדוח רווח והפסד דרך הוצאה שנקראת הפרשה לחובות מסופקים, ובהתאמה הרווח קטן.

הפרשה לחובות מסופקים (הפרשה לחומ"ס)- זו הפרשה ספציפית, ולדוגמה החברה מכרה ללקוח סחורה ב-4 מיליון שקל, הוא שיל 2 מיליון שקל, ומפגר בתשלום של 2 מיליון שקל, החברה פנתה אליו מספר פעמים ועדיין הוא לא שילם, ככל שהפיגור בתשלומים גדול יותר כך הספק עולה, ונניח לצורך הדוגמה שצ'קים של הלקוח חזרו, והתפרסמו כתבות על כוונה של בעלי החברה להיכנס למסלול של הגנה מנושים. במצב כזה ברור לחלוטין שהחברה צריכה לעשות הפרשה לחובות מסופקים, אבל, בפועל יש הרבה מאוד מצבי ביניים – פיגורים בתשלומים הם חלק משגרת החיים של כל עסק, וקשה להחליט אם פיגור מסוים מעיד על חוב מסופק או סתם משיכת תשלום. ובכל זאת – הנהלת החברה אמורה לבדוק בכל רבעון את הלקוחות, להעריך את סיכוי התשלום ובמידת הצורך, לעשות הפרשה לחובות מסופקים. ההפרשה הזו היא ספציפית, ונראה שבמקרים הקיצוניים (שהלקוח במשבר פיננסי ותזרימי) החברות מפרישות. אחרי הכל, אי אפשר להתעלם ממצוקה פיננסית ותזרימית של הלקוחות, אבל ממש לא בטוח שהחברה עולה על כל מקרי הביניים, כשלרוב ברירת המחדל של החברה היא שאם אין נורת אזהרה מהבהבת, אז הכל בסדר – ואין צורך בהפרשות.

ברירת המחדל הזו נוחה מאוד לחברה. היא לא ממש רוצה להפריש – הפרשה זו כאמור הוצאה בדוח רווח והפסד, היא מקטינה את הרווח, והמטרה של החברות הציבוריות היא כמובן להציג רווחים.

אלא שהחשבונאות לא הסתפקה בהפרשה ספציפית בגין לקוחות בעיתיים. החשבונאות דורשת מהחברות לעשות בדיקה כללית, והנה המחשה – נניח שחברה פועלת בענף מסוים שנקלע למשבר, ובכל זאת, על פי הבדיקות שהחברה עשתה אין צורך לעשות הפרשה ספציפית. האם זה ייתכן? האם בענף שנקלע למשבר, זה נכון כלכלית שלא יהיו חובות שלא ישולמו? תיאורטית כן, בפועל ממש לא. וזו הסיבה שיש לעשות בלי קשר להפרשה הספציפית, גם הפרשה כללית. למעשה, הפרשה כללית היא סוג של עובדה – הרי אין מצב כזה שכולם משלמים, תמיד יהיו כאלו שלא, גם בענף חזק.

רשות ניירות ערך בדקה – התוצאות בעייתיות

ומה לדעתכם היקף ההפרשה הכללית? ובכן, רשות ניירות ערך בדקה את העניין, והמסקנה קשה – חברות לא מיישמות את ההפרשה הכללית, אלא רק את ההפרשה הספציפית. כן, הם בעצם מספקים לנו דוחות כספיים בלי הפרשה כללית, ומאוד ייתכן שמעבר לכך שמדובר בטיפול חשבונאי לקוי, רשלני ואולי מגמתי, הדוחות טובים מהמצב האמיתי. הרי, קיומה של הפרשה כללית היה מתבטא בהוצאה, ירידה ברווח וקיטון בהון העצמי.

הבדיקה של  יחידת הביקורת של מחלקת תאגידים ברשות ניירות ערך היתה ביקורת רוחב על אומדן ההפרשה לחובות מסופקים ב-6 חברות בשנים 2012 עד 2014, ואלו הממצאים – "שימוש בשיטה הספציפית בלבד – בכלל חברות המדגם נמצא כי השיטה שבוצעה הינה השיטה הספציפית בלבד. כלומר, ההפרשה לחובות מסופקים נקבעה באופן נפרד בגין חובות שלהערכת הנהלת החברה גבייתם מוטלת בספק. בחינה נוספת קבוצתית לגבי הנכסים שבגינם לא נערכה הפרשה לירידת ערך בנפרד לא בוצעה, וזאת לכאורה בניגוד לאמור בהוראות התקן".

ומה החברות טענו? – "חלק מן החברות טענו כי בהתאם ל-IAS39 (תקן חשבונאות שמטפל בסוגיה) ולפרשנויות מקובלות, חברות עשויות להסיק כי לא נדרשת בחינה קבוצתית לירידת ערך מכיוון שלא זוהתה קבוצת נכסים פיננסיים בעלי מאפיינים דומים או מכיוון שכל הסיכונים האפשריים נלקחו בחשבון בבחינה של הנכסים הפיננסיים בנפרד. הלכה למעשה, החברות טענו כי בחינה גורפת של כלל החובות באופן שוטף וברמה ספציפית מידי תקופה הינה מפורטת ומעמיקה דיה כך שהיא בוחנת את כל הסיכונים הקיימים ומזהה את הרוב המוחלט של ההפסדים שהתהוו וטרם דווח…"

סגל הרשות קיבל את טענת החברות שייתכן שההפרשה לא היתה משתנה, אך הצביע על כך שלא נעשתה בדיקה כללית כמתחייב בתקן. מעבר לכך, כתוצאה מהבדיקה רוב החברות  תיקנו את הדוחות הכספיים (ב-2 חברות תיקונים מהותיים שדרשו הצגה מחדש).

בחברה אחת, יתרת הלקוחות היתה שגויה וכלל סכומים שלא הוכרו כנדרש, וגם יתרת ההפרשה לחובות מסופקים היתה שגויה – ההשפעה היתה בסך של 12% מההון העצמי.  בחברה אחרת, היו טעויות בהפרשות לחובות מסופקים בהיקף משמעותי. בחברות אחרות היו תיקונים (שלא דרשו הצגה מחדש) שנבעו מרישום שגוי של יתרת הלקוחות, טעות במועד ההפרשה, טעות בשיטת החישוב של ההפרשה, אי רישום הפרשה בגלל ביטוח אשראי, והיה מקום אחד – שנעשתה הפרשה ביתר (אם כי לא בסכום מהותי).