קרנות נאמנות הן עדיין כל ההשקעה המועדף על הציבור – בקרנות מנוהלים קרוב ל-220 מיליארד שקל, בעוד שבתעודות הסל העוקבות אחרי המדדים, מנוהלים כ-100 מיליארד שקלים. בשנים האחרונות התפתחה תחרות מצד פוליסות החיסכון/ פוליסות ההשקעה שכבר מנהלות כ-20 מיליארד שקל; ובקרוב צפויה תעשיית הקרנות להתמודד מול תחרות חדשה – קופת הגמל להשקעה.

לכל אחד ממוצרי ההשקעה האלו (השקעה לטווח קצר ובינוני) יש יתרונות וחסרונות, וההשקעה מעבר להחלטה באיזה מכשיר/ כלי להשקיע, תלויה גם במנהל ההשקעות, בביצועים שלו, ובעלויות (דמי הניהול).

הקרנות להבדיל מהתעודות הן מוצר שדורש ניהול אקטיבי, רק שיש רבים שסבורים שניהול אקטיבי לא משרת את המטרה – תשואה עודפת, ועל רקע זה, עובר כסף מתעשיית הקרנות לתעשיית תעודות הסל והקרנות המחקות, שהן בעצם מכשירים פאסיביים – מכשירים עוקבי מדדים. הרעיון שלה, על רגל אחת – מכיוון שאי אפשר להכות את השוק על פני זמן, הכי נכון זה להשקיע בשוק, כלומר במדד עצמו, והתעודות והקרנות המחקות מספקות מעקב (זול – דמי ניהול נמוכים)  אחרי המדדים.

מנגד, יש מנהלים שמצליחים לספק תשואה עודפת, אבל הם יחסית מעטים. המוצר השלישי – פוליסות חיסכון הוא מוצר של חברות הביטוח, והוא מוצר לא שקוף – אתם לא יודעים בכל רגע נתון מה יש בפנים. מעבר לכך, דמי הניהול בו לא נמוכים בכלל, ויש בו נכסים לא סחירים (לעומת קרנות ותעודות שבהן אין נכסים לא סחירים). אז אולי הנכסים האלו מניבים תשואה, אבל אתם לא יודעים מה יש בפנים, איזה נכס מסחרי בלונדון קנתה הפוליסה והאם זה באמת מניב תשואה טובה.

כך או אחרת, קרנות הנאמנות הן כאמור האפיק הגדול ביותר, למרות שבתקופה האחרונה העוולות והטריקים בתעשייה עוברים את הגבול. מנהלי הקרנות מנצלים עיוותים שונים כדי לגרום לכם לקנות את הקרנות שלהם – זהירות, אתם צריכים לבדוק בעצמכם את דמי הניהול (במקרים רבים זה מחסל תשואה) ולבדוק או לשאול את יועץ ההשקעות איך בדיוק הוא החליט לקנות לכם את הקרן הזו – אחרי הקריאה תבינו שפעמים רבות, הקרן הנבחרת היא לא באמת הקרן הטובה.

דמי ניהול בקרנות שקליות – גזל

חברים יקרים, האפיק השקלי לא נותן תשואה במקביל לאפיק המדדי  (האינפלציה הצפויה 1% בשנה). הממשעות הפשוטה היא שהקרנות המתמחות בקרנות שקליות וקרנות אינפלציה לטווח קצר, יספקו תשואה מאוד נמוכה ולכן אנחנו שוב פונים ואומרים לכם – הקריטריון החשוב ביותר בהשקעה בקרנות שקליות וצמודות מדד לטווח קצר הוא דמי הניהול שהן גובות. זה אבסורד שקרן שקלית שתניב בקושי 0.4% בשנה, ואם נהיה מאוד אופטימיים ונניח שהיא תצליח בהשקעות מסביב, אז היא תניב 0.8%-1%   גובה את רוב הרווח כדמי ניהול – זו לא קרן אחת וגם לא שתיים, זה רוב התעשייה, וזו חוצפה. לא הוגן ולא הגון – הכל שקוף, הכל כתוב, הכל חוקי, אבל מסריח. אל תשאירו כסף אצל מנהלי הקרנות שגובים דמי ניהול גבוהים  – את רוב ואפילו כל הכסף,  שלא לדבר שיש מקרים שאתם מפסידים והם מרוויחים לא מעט.

איך הציבור בוחר קרן נאמנות?

תעשיית הקרנות מחולקת לקטגוריות – ככה המשקיעים והיועצים בבנקים (שהם הכוח המניע של התעשייה הזו) יכולים לבחור קרנות. רוצים קרן מנייתית? אין טעם לחפש ברשימת כל ה-1,400 קרנות, אלא בקטגוריית הקרנות המנייתיות.  ככה ניתן גם לבחור את הקרנות המתאימות וגם להשוות את הקרנות לקרנות האחרות באותה הקטגוריה.

מעבר לקטגוריות האלו יש תתי קטגוריות/ קטגוריות משנה, וכך אתם לא תחפשו בכל הקרנות המנייתיות, אלא לפי סוג המניות – מניות בת"א 100, מניות בחו"ל ועוד. השיטה הזו אמורה להיות טובה ליועצי ההשקעות בבנקים ולמשקיעים, אבל התוצאה היא שיש קרוב ל-40 קטגוריות משנה, ואז מה שקורה בדרך כלל הוא פשוט כאב ראש גדול של המשקיע, וחוסר יכולת לקבל החלטה. זו אולי הסיבה העיקרית שמי שבעצם בוחר את תיקי ההשקעות של המשקיעים הם – יועצי ההשקעות בבנקים.

אלא שיועצי ההשקעות, במקרים רבים, לא פנויים לניתוח והבנה אמיתית של מצב הקרן. יועצי ההשקעות מקבלים באופן שוטף מידע מאנשי השיווק והמכירה של בתי ההשקעות (בעיקר הגדולים), וככל שההכרות עם אותו משווק/ מוכר עמוקה יותר כך יש לה השפעה גדולה יותר על ההחלטות. כן, אין מה לעשות, יש משקל לחברות ולהיכרות. אבל הגורם העיקרי שמשפיע על קבלת ההחלטות של היועצים הוא  הדירוג במערכות של הבנקים.  הדירוג הזה הוא באמת העיקר – קרן לא מדורגת לא תומלץ, אפילו אם יועץ ההשקעות חושב שהיא טובה – אחרי הכל, הוא תמיד נבדק בזכוכית מגדלת, כל צעד שלו במעקב, אז מדוע לו להמליץ על קרן שלא נמצאת בדירוג – זה סיכון גדול מבחינתו. מה ייצא לו מזה, גם אם הוא צודק וזו קרן טובה והתשואה שלה בהמשך תתברר כטובה יותר מקרנות אחרות – אז מה יקרה? הוא יקבל כפיים מהמשקיע (ממש לא בטוח), ומנגד אם הקרן לא תספק תשואה טובה, הוא יקבל נזיפה, ובכלל – עוד ישאלו ויבדקו אותו – מדוע המלצת על קרן שלא דורגה?

וככה זה עובד – ממליצים את מה שהמערכת נותנת – סוג של רובוטים (מבלי להעליב), ואם כך, אז הכל זה אותו דבר. כל יועצי השקעות שלא רוצים לקחת סיכון, לא רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, לא באמת מייצרים ערך למשקיעים אלא פונים למערכות הדירוג וקונים את אותו הדבר, וזו אגב הסיבה להתנפחות של קרנות מסוימות (והאבסורד הוא שככל שהקרן גדולה הסיכוי שהיא תייצר תשואה עודפת, הולך וקטן).

יועץ ההשקעות גם מתחשב כמובן בסגנון ההשקעה של הלקוח, בסיכון שהלקוח מסוגל ורוצה לקחת וכן במתווה ההשקעות של הבנק עצמו – מעין תיקי ההשקעות המומלצים (מבחינת שיעורי חשיפה) על ידי הבנק (מחלקת המחקר).

מי צריך 1,400 קרנות ?

ואם כך – אם מה שחשוב זו מערכת הדירוג, אז המטרה של מנהלי קרנות הנאמנות היא להופיע בראש הדירוג. איך עושים את זה? פשוט מאוד – מקימים כמה קרנות לכל קטגוריה כשכל קרן בסגנון וסיכון שונה ואפילו מנוגד, וכך יש לחברת הקרנות מספר "שחקנים" שמתמודדים על הובלה בקטגוריה הזו. זו שיטה מצוינת ורבים ממנהלי הקרנות פועלים כך. בדרך הזו הם פשוט מהמרים על כמה שיטות השקעה בקטגוריה המסוימת בתקווה שלפחות אחת תביא להם דירוג מצויין, ובעקבותיו זרם של כספים יגיע לקרן – זו המטרה העיקרית שלהם, ואפשר כמובן להבין זאת – הם לא מתנדבים , הם רוצים להרוויח.

אז למה מאפשרים להם לפתוח מספר קרנות באותה קטגוריה? שאלה טובה, אין לנו תשובה טובה.

והנה דוגמה – הקרנות הגדולות ביותר כיום הן קרנות 90/10 מדובר על משפחה של קרנות שהמוטו שלהן הוא פשוט – תשקיעו באופן סולידי את 90% מהכסף, ואת יתרת ה-10% נשקיע באפיקים מסוכנים יותר, בעיקר מניות כדי לייצר תשואה עודפת, ואז המטרה היא שהסולידי ייספק יחסית מעט אבל עם התשואה הטובה במרכיב של ה-10%, הקרן תייצר תשואה טובה, ביחס לאפיקים הסולידיים הקיימים. מנגד, אם יהיו ירידות בשווקים, אז הקרן די מוגנת ברוב הכסף – 90% אמורים להיות במקומות סולידיים (אבל, חשוב להבין – במצב של ריבית אפסית, גם אגרות החוב מסוכנות), וה-10% אמנם צפויים להניב הפסד, אבל בסה"כ ההפסד אמור להיות נסבל. זו אסטרטגיה שמושכת את הציבור, ובקטגוריה הזו יש כ-28 מיליארד שקל, והיו כבר למעלה מ-30 מיליארד שקל בתחילת השנה.

והנה הסיפור הגדול – יש קרוב ל-100 קרנות בקטגוריה הזו. יש גופים רבים שמחזיקים במספר רב של קרנות בקטגוריה הזו. הם פשוט מהמרים על סגנונות השקעה שונים ומקווים לתפוס את הכיוון הנכון, להיכנס גבוה לדירוגים, ולשאוב את כספי הציבור. זה משחק סטטיסטי לחלוטין, משחק של הסתברויות – ככל שמנהל הקרן יהיה עם יותר קרנות בסגנון השקעה שונה, כך הסיכוי שלו להיכנס גבוה לדירוג, עולה – וזה מה שהם עושים.

ומה קורה עם הקרנות שלא מצליחות – פשוט מאוד, הם לא מגייסות, אז מה?  ומעבר לכך, בהמשך אפשר לסגור אותם, להסב אותם לקרנות אחרות (אם כי האופציה הזו הולכת להיעלם) או למזג אותם עם קרנות אחרות. ככה יעלימו את הכישלונות, אבל מה שחשוב זה ההצלחות – הצלחה אחת מבין כמה קרנות באותה קטגוריה "שווה" כישלון של האחרות באותה הקטגוריה.

ומה הבנקים אומרים על השיטה הזו? כנראה שכלוטם. הבנקים דרך יועצי ההשקעות ממליצים על הקרנות הטובות (המדורגות), מקבלים את עמלת ההפצה שלהם ובזה תם מבחינתם העניין. נכון, הם בעצם הלקוח של מנהלי קרנות הנאמנות, ולא הצרכן הסופי, אחרי הכל מי שמחליט על הקרן ברוב הגדול של המקרים זה יועץ ההשקעות, אבל אותו ממש לא מעניין שלאותו הגוף יש כמה קרנות באותה הקטגוריה.

מערכות דירוג הבנקים  – קובעות לאן זורם הכסף

מערכות הדירוג בבנקים שונות בין בנק לבנק, כאשר בגדול המערכות האלו מתבססות על ביצועי הקרן (תשואה) מול הסיכון של הקרן (תנודתיות). המדד הבסיסי לבחינת הקרנות הוא מדד שארפ, אבל לרוב במערכות האלו מכניסים מדדים מתקדמים יותר כמו מדד ג'נסן וטיילור. המדדים האלו אמורים לבדוק את התשואה העודפת בהינתן הסיכון של הקרן.

מערכות הדירוג לא מדרגות קרנות חדשות. בבנק לאומי החליטו לדרג רק קרנות עם וותק של שנה וחצי. אלא שהמערכת מציגה תשואה של 3 שנים והדירוג נקבע על סמך 3 שנים, איך זה ייתכן? המערכת, מסתבר "משלימה"  שנה וחצי על פי הרכב הקרן – מה היה קורה אילו ההשקעות האלו היו לתקופה הקודמת (לשנה וחצי החסרה), ואז זה כמובן פתח למניפולציות. אם מנהלי הקרנות יודעים זאת הם ייבנו קרן שהתשואה בתקופה החסרה תהיה גבוה – זה לייתר תשואה עם נתונים ידועים מראש, סוג של חוכמה בדיעבד, אבל זה משפיע על הדירוג.

 בבנק הפועלים הקרן נכנסת למערכת הדירוג אחרי שנה, והמבחן הוא לפי הביצועים של השנה האחרונה. כאן, ככל שיהיו יותר קרנות בקטגוריה מסוימת הסיכוי לנצח ולהוביל בקטגוריה יהיה גבוה יותר. במבחן של שלוש שנים זה קשה יותר, צריך רקורד משמעותי יותר, אבל במשחק של שנה, זה פשוט יותר.

הקשר בין הבנקים לחברות קרנות הנאמנות מתבטא במקום נוסף – יש קרנות נאמנות שעוקבות אחרי מדיניות ההשקעה המומלצת של הבנקים, אחרי תיק ההשקעות שהבנק מציע. כאן, תוכלו לקרוא את המקרה של סיגמא, אבל זה נמצא במקומות רבים. יועצי ההשקעות מתחשבים בזה, ועלולה להיות כאן בעיה – מדובר בעצם בהגדרה בקרן שתומלץ על ידי יועצי ההשקעות – זה הרי תיק ההשקעות המומלץ של הבנק. הבעיה כאן אין באמת ניהול למנהל הקרן אלא מעקב אחרי תיק השקעות של הבנק ומעין "התחנפות" לבנק כדי לזכות בלקוחות.

איך מנפחים תשואה של קרן?

קרן נאמנות קטנה נוחה לתמרון. מנהל קרן של 1 מיליון שקל יכול לקחת סיכון ולפעול בשיטות שונות (לרבות מסחר תוך יומי) כדי לייצר תשואה עודפת. מנהל קרן של 1 מיליארד שקל כבר מתקשה לעשות זאת. אז מה מנהלי קרנות מסוימים עושים? פותחים קרן שבשלב הראשון היא קטנה ומייצרים בה תשואה – זה לא תמיד עובד, יש הפתעות, אבל במקרים רבים הקרן החדשה והקטנה הזו מדורגת גבוה בתשואות, ואז  הקרן נכנסת למערכות הדירוג של הבנקים (לרוב אחרי שנה של פעילות), והיא מככבת במקומות גבוהים בדירוג הזה, ואז כמובן – זרם של כספים מתחיל להיכנס, ומ-1 מיליון זה גדל ל-10 מיליון ל-100 מיליון, ויש גם קרנות שככה הגיעו למיליארדים. הכסף הזה מתבטא כמובן בחשבון הבנק של חברת ניהול הקרנות – דמי הניהול עולים אבסולוטית. זאת ועוד – במקרים רבים (בעבר) במקביל לגידול בהיקפי הקרן, או כשכבר העריכו בחברת הקרנות שהסכום שגוייס כבר מספיק, הם העלו את דמי הניהול. מי שם לב לכך שדמי הניהול בקרן שלו עלו? בודדים. אז ממש לאחרונה (ב-2016) הוחלט על העלאת דמי הניהול פעם בשנה, ולא כפי שקרה בעבר עליות שוטפות על פני כל השנה, ועדיין – גם פעם בשנה זה מספיק כדי לגרוף מיליונים.

מדריכים קשורים:

מדריך קרנות נאמנות – יתרונות וחסרונות

מדריך קרנות מחקות – האם כדאי?

מדריך תעודות סל – כל מה שצריך לדעת?

פוליסות חיסכון – האם הן מתחרות בקרנות?