מתנדבת שנפצעה במעידה על מהמורה בשביל הגישה להוסטל למתמודדי נפש תקבל פיצויים והוצאות בהיקף של יותר מ-800 אלף שקל, כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בירושלים. הפסיקה מעניינת בעיקר בגלל חלוקת האחריות: כשלושה רבעים הוטלו על העמותה שמפעילה את המקום, והשאר על חלק מבעלי הדירות בבניין.

התובעת, סטודנטית לתואר מתקדם בשנות השלושים לחייה, התנדבה בעמותה במקביל ללימודיה. לפני כמה שנים היא מעדה על הפרש גבהים בשביל הגישה לבניין, נזקקה לשני ניתוחים, אחד מהם בעקבות זיהום קשה, ונקבעו לה נכויות צמיתות בגין מגבלת תנועה בקרסול וצלקת ניתוחית.

המשפט התנהל כמשחק הכיסאות המוכר של תיקי נזיקין: העמותה גלגלה את האחריות לבעלי הדירות, שהשביל שייך לרכוש המשותף שלהם, והדיירים גלגלו אותה בחזרה לעמותה, כמי שמחזיקה במקום בפועל ומעסיקה את המתנדבת. השופט חתך באמצע, אבל לא בשווה: רוב האחריות על המפעילה, מיעוטה על הדיירים.

נקודה חשובה נוספת לכל מי שמתנדב או מפעיל מקום ציבורי: בית המשפט קבע למתנדבת גם אשם תורם של כ-20%, בין השאר משום שהכירה היטב את תנאי השטח והודתה שאינה מקפידה להסתכל על הדרך. כלומר, גם נפגע עם תביעה מוצדקת עשוי לאבד חמישית מהפיצוי בגלל חוסר זהירות משלו. המסר למפעילי מבנים ועמותות ברור עוד יותר: שביל גישה מוזנח הוא התחייבות כספית שמחכה לתאריך.