שתי יחידות מחזור משולב, כל אחת כ־850 מגה־ואט. אחת באתר אשבול באשדוד, השנייה באתר צפית. זה היעד של הסכם הגז בין דליה חברות אנרגיה לבין ניו מד אנרג׳י ורציו אנרגיות, שתי השותפות במאגר לוויתן. לפי הערכת הצדדים היקף הרכש לאורך חיי ההסכם כ־6.7 מיליארד דולר. האספקה אמורה להתחיל ב־1 בינואר 2030 ולהימשך עשרים שנה מיום ההפעלה המסחרית של היחידות. למשק הבית זה לא חשבון של החודש. זו תוספת ייצור של כ־1,700 מגה־ואט על גז, עם מחיר דלק שיושב על תעריף החשמל הכללי.

הממונה על התחרות, מיכל כהן, פטרה את ההסכם מאישור הסדר כובל, אחרי התייעצות עם הוועדה לפטורים ולמיזוגים. הקביעה: אין בהסדר פגיעה של ממש בתחרות בשווקים הרלוונטיים, ועיקרו אינו בהפחתת התחרות או במניעתה. הפטור ניתן בלי תנאים. סעיף אחד נשאר מחוץ לפטור: מגבלת הסחר המשני, שמגבילה את דליה במכירת גז שרכשה לצדדים שלישיים. על הסעיף הזה הממונה הפנתה את הצדדים לבחינה עצמית מול פטורי הסוג בחוק. בבקשה לפטור ניו מד ציינה הודעת ביטול מ־25 בספטמבר, בלי לבקש למשוך את הבקשה עצמה. בגלל הדחיפות הממונה לא נתנה תוקף מוחלט לסעיף המכירה, והשאירה את חוקיותו על הצדדים.

ההסכם נחתם ב־19 במאי. ניו מד מחזיקה 45.34% בלוויתן, רציו 15%, יחד כ־60% מהמאגר. הן מתחייבות לספק על בסיס מחייב, Firm, כ־1.3 BCM בשנה. ממועד שייקבע בין 1 בינואר 2034 ל־1 ביולי 2035 ועד תום ההסכם, הכמות היומית גדלה וההיקף השנתי עולה לכ־1.7 BCM. דליה מתחייבת לרכוש או לשלם על כמות שנתית מינימלית, Take or Pay, שמחושבת מהכמות השנתית המותאמת. מחיר הגז מוצמד לתעריף החשמל הכללי, בקו שתואם בעיקרו את התחייבויות בעלי לוויתן באישור הייצוא מ־17 בדצמבר 2025. מ־1 באוקטובר 2041 נפתח חלון של 90 יום לבחינת מחיר מחדש, עד 10% למעלה או למטה. אם אין הסכמה, הצד המבקש רשאי להוריד את הכמות החוזית היומית עד 30%. לדליה ניתנה גם אופציה ליישר את מנגנון המחיר של יחידות הקיטור הקיימות באשבול, מהסכם אשבול 1 ממאי 2024, למנגנון של המחזור המשולב, רק בחלקן של ניו מד ורציו.

לפני כשבועיים ניו מד ורציו הודיעו לדליה שההסכם מבוטל, בטענה שהתנאים לכניסה לתוקף לא התקיימו במועד. דליה דחתה את ההודעה ואמרה שהביטול נעשה שלא לפי הוראות ההסכם. בשוק דיברו אז על קושי לקבל את אישור הרשות במתכונת המקורית. ההחלטה שפורסמה עכשיו אומרת שעיקר ההסכם יכול לצאת לדרך: ההתקשרות הארוכה ומנגנון ה־Take or Pay קיבלו פטור. חוזים כאלה נותנים לדליה ודאות על אספקה ומחיר, ולגופים שמממנים הקמת תחנה זו שורה שהם דורשים. לספקיות הם נותנים ודאות על ביקוש והכנסה. מה שלא עבר הוא המגבלה על מכירה הלאה. הצדדים לא הציגו הסבר מספק למה היא נחוצה.

שוק אספקת הגז בישראל ריכוזי, עם מעט שחקנים. לוויתן מחזיק בעתודות הגדולות, כ־572 BCM בסוף 2025 לפי הערכת השותפות. תמר כ־271 BCM, כריש־תנין כ־126 BCM. ב־2025 לוויתן סיפק כ־12% מצריכת הגז בארץ, תמר 47%, כריש 8.41%. לפי תחזיות רשות הגז, הצריכה המקומית המצטברת עד 2048 בין 464 ל־553 BCM. התרחיש המרכזי של ועדת דיין מניח 515 BCM. מגזר ייצור החשמל הוא כ־79% מצריכת הגז המקומית. הסכמים ארוכים ותניות TOP יוצרים יציבות ומימון, ובמקביל יכולים לנעול כמות אצל קונה אחד. הממונה כתבה שהחשש כאן מופג בגלל מנגנוני הפחתת כמות עתידיים ובגלל גידול הביקוש במשק.

לחשבון בבית זה אומר דבר אחד ברור. מ־2030 נכנסות לרשת שתי יחידות גדולות ששורפות גז שמחירו צמוד לתעריף שרשות החשמל קובעת. כשהתעריף עולה, מחיר הדלק בהסכם עולה אחריו. Take or Pay אומר שדליה משלמת גם כשהיחידה לא שורפת את כל הכמות, והעלות הזאת נכנסת לסל הייצור שרואים כשקובעים תעריף. איך התעריף נבנה כתוב במדריך תעריף החשמל בהון. מי שרוצה לראות איך חשבון קיץ נראה היום, לפני שהיחידות האלה עובדות, יכול לחזור לכתבה על 1,700 שקל לחודשיים. המגבלה על מכירה לצד ג׳ בלי פטור משאירה לדליה יותר מקום למכור גז שלא נשרף, במקום לנעול אותו בתחנה. למשקיע בניו מד או ברציו זו נעילה של 1.3 BCM ואחר כך 1.7 BCM לשני עשורים, עם מחיר צמוד תעריף. שני המספרים על השולחן הם 6.7 מיליארד דולר ו־850 מגה־ואט כפול שתיים. עד שהצדדים סוגרים ביניהם אם ההסכם חי אחרי הודעת הביטול, אלה הכמויות והמחיר שהרשות בחנה.