22.60 שקל ליום עבודה הם הסכום המרבי שמעסיק חייב להחזיר לעובד על הנסיעה לעבודה וממנה, והסכום הזה קפוא מאז 2016. צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה חל על כל המשק, על משרה מלאה וחלקית, ועל כל עובד שזקוק לתחבורה כדי להגיע. עובד אינו יכול לוותר על הזכות בהסכם אישי, ומי שקיבל פחות ממה שמגיע לו יכול לתבוע את ההפרש עד שבע שנים אחורה.

שלושה סכומים קובעים את ההחזר, והמעסיק משלם את הנמוך מביניהם: עלות הנסיעה היומית הלוך וחזור בתחבורה הציבורית, מחיר של חופשי חודשי מתאים, והתקרה של 22.60 שקל ליום. נסיעה עירונית באוטובוס, עד 15 קילומטר, עולה היום 8 שקלים לכיוון, 16 שקל ליום, ולכן עובד כזה מקבל 16 שקל ולא את התקרה. נסיעה בין-עירונית עד 40 קילומטר עולה 14.50 שקל לכיוון, 29 שקל ליום, ושם ההחזר היומי נעצר ב-22.60.

315 שקל עולה חופשי חודשי ארצי שנוצר ברפורמת דרך שווה, ומאפשר נסיעות בלי הגבלה באוטובוסים וברכבות הקלות בכל הארץ, בלי הרכבת הכבדה. בחודש של 22 ימי עבודה זה כ-14.3 שקל ליום, הרבה מתחת לתקרה. באזורים נבחרים מחוץ למטרופולינים הגדולים יש גם חופשי אזורי עד 40 קילומטר ב-139 שקל, כ-6.3 שקל ליום. כשהמנוי זול מסכום הנסיעות היומיות, המעסיק רשאי לשלם את מחיר המנוי. לנוסע הבין-עירוני מהדוגמה הקודמת זה אומר 315 שקל בחודש, במקום 497.20 שקל לפי 22 ימים כפול התקרה.

323 שקל לפחות עולה מנוי חודשי שכולל גם את רכבת ישראל, ובמרחקים ארוכים המחיר מגיע לכמה מאות שקלים יותר. עובד שנוסע ברכבת מרחק רב עלול לגלות שהתקרה החודשית, 497.20 שקל בחודש של 22 ימים, נמוכה מהעלות בפועל. התקרה נקבעה לפני עשור, ומאז התייקרה גם הנסיעה העירונית הבסיסית, שעולה היום 8 שקלים.

יום מחלה, חופשה, מילואים או עבודה מהבית לא מזכים בהחזר, כי הוא משולם על ימים שבהם העובד הגיע בפועל, אלא אם הוסכם אחרת. כשהמעסיק משלם לפי חופשי חודשי והעובד נעדר חלק מהחודש, לפי פסיקה של בית הדין האזורי לעבודה אסור לו לקצץ את המנוי באופן יחסי, והוא צריך לשלם לפי ימי ההגעה עד התקרה היומית. עבודה בשבת או בחג, כשאין תחבורה ציבורית, מזכה בתשלום נוסף של עד 22.60 שקל לאותו יום, גם אם החודש כבר שולם לפי מנוי. נוסע עירוני שמשלם 16 שקל ליום והגיע 9 ימים בחודש של חופשה ארוכה יקבל 144 שקל. בחודש מלא של 22 ימים הנסיעות שלו מסתכמות ב-352 שקל, ואז המעסיק רשאי לשלם במקומן את המנוי הארצי, 315 שקל. השורה הזאת יושבת בתלוש לצד שכר היסוד, השעות הנוספות ודמי ההבראה, כפי שמפורט במדריך ממה מורכבת המשכורת.

דמי הנסיעה נחשבים להכנסה לכל דבר, ומס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות מנוכים מהם כמו משכר. עובד במדרגת מס של 20% ישאיר בידו פחות מ-18 שקל מתוך 22.60. ההחזר אינו נכלל בשכר שממנו מחושבים פיצויי פיטורים והפרשות לפנסיה. מעסיק רשאי לשלם שכר שכולל בתוכו את הנסיעות בשני תנאים: ההסכם נחתם לפני תחילת העבודה, והשכר בלי רכיב הנסיעה אינו נמוך משכר המינימום. מעסיק שמגלם את המס משלם יותר מהסכום הנקוב, ואת העלות הכוללת אפשר לבדוק במחשבון עלות מעביד.

500 מטר הוא המרחק שמתחתיו בתי הדין לעבודה רואים בדרך כלל בעובד מי שאינו זקוק לתחבורה, אלא אם הוא מוכיח צורך, למשל בגלל מגבלה בניידות. עובד שמגיע בהסעה מאורגנת של המעסיק אינו זכאי לדמי נסיעה על אותם ימים, וכך גם עובד עם מוגבלות במפעל מוגן. בני 67 ומעלה, שנוסעים בתחבורה הציבורית בחינם, אינם זכאים להחזר, ומי שזכאי להנחה, כמו סטודנטים או נשים מגיל 62, מקבל החזר לפי התעריף המוזל גם אם לא מימש את ההנחה. עובד שמגיע ברכב פרטי זכאי להחזר, לפי מחיר התחבורה הציבורית ולא לפי עלות הדלק.