ההצעה תוקפת את הבנקים בשלושה פלחים בבת אחת: רוכשים שההון העצמי שלהם גבוה אך ההכנסה החודשית מגבילה את גובה ההלוואה, משקיעים שנדרשים בבנק ל-50% הון עצמי ומקבלים בהראל מסלול של 40% בלבד, ולווים שמחפשים מינוף של עד 80% מערך הנכס. התזמון מדויק: מגבלות המפקח על הבנקים על מבצעי המימון של הקבלנים והריבית שמתחילה לרדת האטו את הביקושים, וחברת ביטוח שרוצה נתח מהשוק מוצאת קרקע נוחה.

הנקודה המטרידה באמת נמצאת בפער הפיקוח. הבנקים כפופים לפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, שמפרסם מדי חודש נתוני פיגורים ומגביל את מבנה ההלוואות, ואילו חברות הביטוח והמימון החוץ-בנקאי פועלות תחת רגולציה נפרדת, ונתוני הפיגורים שלהן במשכנתאות פשוט אינם חלק מהסטטיסטיקה הרשמית. כלומר, אם ההלוואות הארוכות והממונפות האלה יתחילו להיכשל, הסימנים הראשונים יהיו סמויים מהעין הציבורית.

אפשר לחשב החזר במחשבון משכנתא, ואת ריבית העוגן בודקים בריבית פריים.

עוד בהון: היטל השבחה על ממ"ד בקומבינציה.

בענף מזכירים שהמודל הזה, הלוואות דיור ארוכות במיוחד, נוסה בעולם עם תוצאות מעורבות: ביפן של שנות ה-90 נמכרו משכנתאות של 100 שנה שהפכו לסמל של בועה, ובבריטניה ובקנדה פריסות של 35-40 שנה הפכו בשנים האחרונות לשגרה שמעוררת ויכוח ציבורי. השאלה הפתוחה בישראל היא מי יגן על הלווה שייקח את ההצעה הנדיבה בגיל 35 ויסיים לשלם אותה אחרי גיל הפרישה.