אחרי וועדת בכר (שאולי עזרה מעט לשכלול שוק ההון, אבל בשורה התחתונה גם גרמה לעלייה בדמי הניהול ולריכוז הכוח בחברות הביטוח) החליטו הבנקים לשים דגש על תחום הייעוץ הפנסיוני. הבנקים הכשירו מאות רבות של יועצים פנסיונים שאמורים היו לספק שירות אובייקטיבי לקהל הלקוחות. היעוץ הפנסיוני, כך חשבו בבנקים, הוא שירות קריטי ללקוחות, אחרי הכל מדובר בכסף לפנסיה, ולכן הם ציפו לגל של לקוחות שיעזרו בשירות זה. המודל העסקי שלהם התבסס על עמלת הפצה ( 0.25%) מהצבירה בכל האפיקים הפנסיונים. במצב כזה, אין ליועץ הפנסיוני של הבנק עדיפות לשווק אפיק מסוים, אלא את הטוב ביותר ללקוח, וזה אגב, בשונה מסוכן ביטוח/ סוכן פנסיוני שמקבל תמורה מהגוף הפנסיוני ולכן הוא משווק את המכשירים הפנסיונים שעליהם הוא מקבל את העמלה הגבוהה ביותר. בנק לאומי במהלך 2008 העריך שהוא יצטרך מעל 500 יועצים פנסיונים לעבודה בסניפים ובהתאמה הכשיר כמות גדולה של עובדים. בפועל, התחום הזה בלאומי ובכל הבנקים האחרים התברר ככישלון כלכלי גדול. הציבור פשוט לא מגיע להתייעץ עם היועצים האלו, רוב הציבור נחשף לחיסכון הפנסיוני דרך מקום העבודה שלו ושם כבר סוכן הביטוח של המעביד הוא זה שמגדיר ומייעץ לחוסך / עובד (במקרים רבים ייעוץ כאמור לא אובייקטיבי). על רקע זה, שינוי בבנק לאומי את פורמט הייעוץ הפנסיוני כאשר בסה"כ יהיו בבנק לאומי 40 יועצים פנסיונים ב13 מרכזים.