אלכס זבז'ינסקי, הכלכלן הראשי של בית ההשקעות דש, מנתח את תקופתו של פרופסור סטנלי פישר בראש בנק ישראל. "האינפלציה הממוצעת בתקופת כהונתו של פישר משנת 2005 הייתה גבוהה יותר מאשר בשנים 2000-2005 ועמדה על כ-2.6%, לעומת 1.6% בתקופה של חמש השנים שלפניו.האינפלציה ללא מחירי הדיור עמדה בתקופה של פישר על 2.2% לעומת 1.8% בשנים הקודמות", כותב זבז'ינסקי וממשיך – "בתקופתו של פישר כנגיד בנק ישראל, הריבית הריאלית הייתה נמוכה משמעותית מאשר בשלוש השנים שקדמו לו כמובן שחלק גדול מהתקופה עברה תוך כדי המשבר הפיננסי, שבמהלכו לא רק בישראל אלא בכל העולם נשמרו ריביות נמוכות מאוד. זאת לעומת המחצית הראשונה של שנות האלפיים בה הריבית בישראל עמדה ברמה גבוהה כדי להתמודד עם המשבר הפיננסי שהיה במשק". וכאן בעצם מכוון זבז'ינסקי לשאלת השאלות – מה יקרה לריבית ביום שאחרי? האם הריבית תישאר ברצפה ובתוואי יורד, או שהנגיד הבא ישנה גישה וכחלק מהמלחמה במחירי הדירות, ירים את הריבית לגבהים נורמילים.

זבז'ינסקי מסביר כי תקופתו של פישר התאפיינה בגישה "אמריקאית" יותר, פישר היה מוכן לשלם על ריבית נמוכה ומטיבה עם המשק, במחיר של אינפלציה גבוהה קצת יותר. פישר דאג לאזן בין השגת יעד האינפלציה לבין תמיכה בצמיחת המשק. הגישה של קודמו בתפקיד, הנגיד קליין, הייתה גישה אירופאית הרבה יותר, ששמה את הדגש העיקרי על השגת יעד האינפלציה. פישר גם התייחס בצורה סלחנית יותר לגירעונות הממשלה. "השמירה על ריבית ריאלית נמוכה התאפשרה לא רק בגלל גישתו השונה של הנגיד פישר,אלא גם בזכות המוניטין שלו ששימש כ'תחליף' לריבית", מסביר זבז'ינסקי, " נגיד בעל אמון נמוך יותר מצד השווקים היה נאלץ כנראה לשמור על ריבית גבוהה יותר כדי לרסן את ציפיות האינפלציה ולשמור על אמון השוק נוכח הגירעון הממשלתי התופח. קשה יהיה למצוא דמות בעלת משקל דומה לפישר ולכן המשק עלול לשלם בריבית גבוהה יותר עבור שמירה על יציבות. כמו כן, מחליפו עשוי להחזיק בגישה שונה, דומה יותר לנגידים שהיו בישראל לפני פישר, מה שיקרין על המדיניות של בנק ישראל, על רמת הריבית".