סך הדיבידנדים שחולקו ע"י החברות שמניותיהן נסחרות בבורסה בת"א הסתכם בשנת 2014 בכ-18.8 מיליארד שקל, עלייה של כ-1% לעומת שנת 2013 בה חולקו כ-18.7 מיליארד שקל. כך מדווחת הבוקר מחלקת המחקר של הבורסה. מספר החברות המחלקות ירד מ-177 חברות בשנת 2013 ל-169 חברות בשנת 2014. למרות קיטון זה, על פי בורסת ת"א משקל שוויין של המחלקות מסך שווי השוק של החברות הבורסאיות בסוף שנה עלה מ-71% אשתקד ל-76% ב-2014, בעיקר עקב הגידול החד בשוויין של מניות הפארמה טבע ופריגו.

תשואת הדיבידנד הממוצעת בשנת 2014 הסתכמה בכ-2.6%, לעומת כ-2.9% וכ-3.0% בשנים 2013 ו-2012, בהתאמה. הקיטון בתשואה נובע מהגידול בשווי השוק הממוצע של החברות הבורסאיות בשנת 2014 של כ-14% לעומת שוויין הממוצע בשנת 2013. על פי בורסת ת"א, כרבע מהחברות חילקו דיבידנד בכל אחת משלוש השנים האחרונות, וכחמישית מהן אף חילקו בכל חמש השנים האחרונות.

מזרחי טפחות: מוריד את יעד התשואה להון ל-13% לסוף 2017; יחלק דיבידנדים החל מ-2015

מחלקת המחקר של בורסת ת"א פילחה את נתוני חלוקת דיבידנדים – לפי מדדי מניות עיקריים. מהנתונים עלה כי 18 חברות שמניותיהן כלולות במדד ת"א-25 בסוף שנת 2014 חילקו בשנה זו כ-13.5 מיליארד שקל (כ-72% מסך כל הדיבידנדים), לעומת 16 מחברות המדד אשתקד שחילקו 12.3 מיליארד שקל בשנת 2013. בנוסף עלה מהנתונים כי 36 חברות מבין החברות שמניותיהן נכללו בסוף שנת 2014 במדד ת"א-75 חילקו כ-3.3 מיליארד שקל (כ-17% מסך כל הדיבידנדים), בעוד אשתקד חילקו 38 חברות המדד כ-3.8 מיליארד שקל.

בורסת ת"א מדווחת בנוסף כי תשואת הדיבידנד של מניות שני המדדים המשיכה במגמת הירידה, זו השנה הרביעית ברציפות. תשואת הדיבידנד של חברות מדד ת"א-25 הסתכמה בכ-2.6% בשנת 2014, לעומת 2.7%, 3.1% ו-3.3% בשנים 2013, 2012 ו-2011, בהתאמה. תשואת הדיבידנד של חברות מדד ת"א-75 ירדה באופן חד לכ-2.5% בשנת 2014 –  לעומת 3.3%, 3.1% ו-4.5% בשלוש השנים הקודמות, בהתאמה.

בורסת ת"א מדווחת כי תשואות הדיבידנד הגבוהות ביותר מבין חברות מדד ת"א-100 שייכות לבזק (כ-12%), דיסקונט השקעות (9.9%), דלק רכב (9.7%) ופז נפט (9.2%). בין חברות מדד ת"א-25 שלא חילקו דיבידנד בשנת 2014 בולטות שלוש חברות: בנק לאומי שלא שילמה דיבידנד לבעלי מניותיה מאז יוני 2011;  החברה לישראל, שחדלה מלשלם דיבידנדים במאי 2012; ואופקו שאינה נוהגת לחלק דיבידנדים.

מרץ בבורסת ת"א: פדיונות ענק בקרנות הכספיות; התגברות מכירות תעודות מטבע ע"י הציבור

מפילוח הנתונים לפי ענפים עולה כי תשואת הדיבידנד הענפית הגבוהה ביותר שייכת לענף הביטוח (5.6%) בזכות הדיבידנדים שחילקו "מגדל" ו"הפניקס" (ראה לעיל), וכן "הראל השקעות" (כ-320 מיליון שקל). תשואת הדיבידנד הענפית השנייה בגובהה שייכת לענף המסחר והשירותים (5.4%), בזכות הדיבידנדים הגבוהים ששילמה "בזק", כמוזכר לעיל.

בורסת ת"א מדווחת בנוסף כי בדומה לאשתקד, גם בשנת 2014 תשואת הדיבידנד הענפית הנמוכה ביותר שייכת לענף הבנקים (1.1%), לאחר שרק שניים מתוך חמשת הבנקים הגדולים(2) חילקו דיבידנד לבעלי מניותיהם – "בנק הפועלים" (המוזכר לעיל) ו"הבנק הבינלאומי" (285 מיליון שקל). יש לציין, כי דירקטוריון מזרחי טפחות עדכן בסוף שנת 2014 את מדיניות חלוקת הדיבידנד של הבנק ואף קיבל את אישור המפקח על הבנקים לחלק דיבידנד מדי רבעון בשנים 2015 ו-2016.

בנוסף מדווחת בורסת ת"א כי 28 מבין 34 החברות, שמניותיהן היו כלולות בסוף שנת 2014 במדד התל-דיב, חילקו דיבידנד בשנה זו. תשואת הדיבידנד של חברות המדד הסתכמה בכ-3.8%, לעומת תשואה של כ-5.7% ושל כ-7.1% בשנים 2013 ו-2012, בהתאמה. במרץ 2015 נוספו למדד 6 חברות, בראשן חברות המגזר הפיננסי הבנק הבינלאומי, הפניקס ומנורה מבטחים החזקות, שחילקו דיבידנד שנתיים ברציפות בשנים 2013 ו-2014. בין החברות שנגרעו מהמדד במרץ 2015 בולטות סלקום ופרטנר, שלאור הירידה ברווחיותן חדלו מלחלק דיבידנד.

למה משקיעים אוהבים דיבידנדים? ולמה זה ממש לא צריך להיות כך? איך מחלקים דיבידנדים אם יש הפסדים? ומה זה תשואת הדיבידנד (הנתון החשוב ביותר)?

הגופים המוסדיים בפרט והמשקיעים בשוק ההון בכלל אוהבים דיבידנדים, אפילו אוהבים מאוד דיבידנדים. הם מרגישים שהחברה משתפת אותם ברווחים שלה, הם מרגישים שהם מעין מחזיירם חלק מההשקעה באופן שוטף, הם מרגישים שזה מבטא חוזק ויציבות של החברה המחלקת.

חברות שמחלקות באופן קבוע, וכיום חברות רבות מחלקות באופן קבוע חלק מרווחיהם השוטפים (על פי מדיניות דיבידנד שנקבעת מראש), זוכות לנקודות זכות, אבל האם זה באמת משנה משהו? האם חלוקת הדיבידנד אכן תורמת משהו למשקיע? ורק כדי להמחיש את הדילמה של החלוקה – וורן באפט האגדי נגד חלוקות דיבידנדים, הטענה שלו היא שהחברה צריכה להשקיע את הרווחים שלה בעצמה כדי לייצר תשואה גבוה יותר למשקיעים ולא להחזיר להם חלק מההשקעה; אם הם רוצים להיפגש עם כסף, שימכרו חלק מההשקעה (יממשו מניות).

והנה עוד דוגמה – צ'קפוינט  הישראלית, חברת אבטחת המידע שנסחרת ב-15 מיליארד דולר מלאה במזומנים, אבל היא נגד חלוקות דיבידנדים – היא מעדיפה לעשות מהלכים אחרים (מעט רכישות של חברות בתחום, ומעט רכישות של מניות שזה יחסית קרוב לחלוקת דיבידנדים).

למרות הגישה הרווחת שחלוקת דיבידנדים זה נהדר למשקיעים, בפועל, זה לא ממש משנה (אלא אם מדובר על חלוקה בתשואת דיבידנד משמעותית מאוד). והנה הדגמה – נניח שחברה שמנייתה במחיר של 100 אגורות מחלקת דיבידנד של 4 אגורות. במקביל לחלוקה מחיר המניה יורד ב-4 אגורות ל-96 אגורות, ולמשקיע יש 4 אגורות (ברוטו, על זה יש גם לשלם מס!)  לכאורה (אם נתעלם מעניין המס) הוא נשאר אם אותו ערך. אז מה היתרון כאן? בפועל, אין יתרון, אפילו ההיפך – המשקיע הפרטי משלם כאמור מס. מנגד, אם החברה משקיעה את אותם 4 שהתכוונה לחלק ברכישה של חברות, ברכישת מכונות ועוד, צפוי שהיא תדע לייצר תשואה טובה יותר מהמשקיע. אחרי הכל,  התשואה האמיתית למשקיע לא מגיעה דרך תשואת דיבידנד אלא דרך עליית ערך המניה. תשואת הדיבידנד ברוב הגדול של המקרים מבטאת חלק קטן מאוד מעליית ערך המניה, ויעידו על כך נתוני הבורסה שמתפרסמים כעת. טבע חילקה 4 מיליארד שקל בשנת 2014, אבל 4 מיליארד שקל, מבטאים בערך 2% ממחיר המניה, שעלתה בתקופה זו ב-30% ויותר!

וכאמור, אם אותו משקיע רוצה להיפגש עם מזומנים הוא פשוט יכול למכור חלק ממנה, למה לקרוא לה דיבידנד, ולמה בעצם לכפות על המשקיע קבלת דיבידנד (וביחד עם הדיבידנד – מס!) , תנו לו להחליט. ובכל זאת, כאמור השוק אוהב דיבידנדים –  זאת פשוט האופנה עכשיו!

דיבידנדים מחולקים מרווחים. החלוקה בעצם מבטאת את הזכות של בעלי המניות ליהנות מהרווחים האלו. אבל מה קורה אם החברה מפסידה? ובכן, השאלה בחלוקת דיבידנדים היא אם לחברה יש כרית של רווחים צבורים לחלוקה. אם יש לה רווחים צבורים מהעבר, אז בהחלט ייתכן שבשנה מסוימת היא מפסידה ועדיין יכולה לחלק ובפועל מחלקת. זה לא "טבעי", אבל בהחלט אפשרי – זו בעצם חלוקה בהסתמך על רווחי העבר.

חלוקה בעייתית יותר היא חלוקה במצב שנגמרו הרווחים הצבורים/ הרווחים הראויים לחלוקה ואז מטעמים שונים (במקרים רבים בשל הצורך לשרת את החוב של בעל השליטה) מחלקים את ההון של החברה / מפחיתים את ההון העצמי. אז, צריך לבקש אישור מבית המשפט ולקבל את הסכמת הנושים, וזה כמעט תמיד מצליח – בזק של אלוביץ מחלקת באופן שוטף את כל רווחיה, אבל זה לא הספיק לה, והיא חילקה בשנים האחרונות 3 מיליארד שקל מההון – משמע, הפחיתה את ההון העצמי.

כשמתייחסים לדיבידנדים צריך להבין את ההגדרות הבסיסיות.  דיבידנד לרוב מחולק "באגורות" – חברה מדווחת לדוגמה כי היא מחלקת 30 אגורות; הכוונה היא שהיא מחלקת 30 אגורות לכל מניה (לכל מניה של 1 שקל ערך נקוב). חברות גם מדווחת על החלוקה הכוללת – לדוגמה, חברה מחליטה לחלק 10 מיליון שקל. מה חשוב לדעת ולהבין בחלוקות דיבידנד?

דיבידנד מתבטא לרוב בשני  אופנים – סכום הדיבידנד שחברה מחלקת ותשואת הדיבידנד. כשחברה מחליטה לחלק דיבידנד היא מחליטה על סכום הדיבידנד שיחולק לבעלי מניותיה, והמשמעות שכל בעל מניות זכאי לחלקו היחסי. לדוגמה – אם חברה מתכוונת לחלק 10 מיליון שקל ולחברה יש 20 מיליון מניות, אזי סכום החלוקה האבסולוטי הכולל הוא 10 מיליון וסכום החלוקה פר מניה הוא 0.5 שקל (10 מיליון שקל חלקי 20 מיליון מניות).

אבל, לסכום החלוקה ולסכום פר מניה אין משמעות כנתון בודד – אז מה אם מחלקים 0.5 שקל למניה? השאלה היא ביחס למה, ביחס לאיזה מחיר מניה?  אם המניה במחיר של 1 שקל, אז הדיבידנד שמחולק מהווה 50% ממחיר המניה (משולם 0.5 שקל למניה של 1 שקל) וזה כבר מאוד משמעותי, אבל אם מחיר המנה הוא 100 שקל, אז  מדובר על חלוקה יחסית קטנה שמהווה 0.5% ממחיר המניה (0.5 שקל חלקי 100 שקל).

ולכן, הנתון החשוב באמת הוא תשואת הדיבידנד – סכום הדיבידנד למניה חלקי מחיר המניה, ובדוגמאות שלנו – 50% לעומת 0.5%, ככל שתשואת הדיבידנד גבוה יותר כך המהלך של החלוקה נתפס כיותר אטרקטיבי מבחינת המשקיעים (המחזיקים במניות).