מריו גבלי (1942) הוא משקיע איטלקי-אמרקיני ומנכ"ל חברת גמקו, חברת השקעות שייסד בשנות השבעים של המאה העשרים. הונו מוערך במיליארד דולר ושווייה של גמקו מוערך ב-14 מיליאר דולר. החברה שלו הפכה אותו לאחד מ-500 העשירים בארצות הברית. החברה נותנת שירותי ייעוץ השקעות לקרנות גידור, קרנות נאמנות וגופי השקעה אחרים

גבלי סיפר שאת המניה הראשונה שלו קנה בגיל 13 והוא קרא דיווחים על שוק ההון מגיל צעיר. את התואר שלו במנהל עסקים קיבל מאוניברסיטת קולמביה. שם אחד המורים שלו היה רוג'ר מוריי, מורה ידוע להשקעות ערך וכותב שותף במהדורה החמישית של "ניתוח ניירות ערך", ספרם של בנג'מין גרהאם ודיוויד דוד.

תחילה עבד בat Loeb, Rhoades & Co. כמנתח השקעות ערך בכמה ענפים, תחילה בתחום ציוד לחוות ואחר כל בתחום התקשורת. כמו הרבה משקיעים אחרים גבלי מאמין בהשקעות ערך, על פי משנתו של בנג'מין גרהאם – מציאת מניות מוערכות בחסר של חברות איכותיות והשקעות בהן בטווח הארוך.

אבל גבלי לא הסתפק בשיטתו של גרהאם ופיתח אותה לשיטה משלו Private Market Value. שיטה זו היא למעשה בדיקה כמה יהיה אדם מאותה תעשייה ומחברה עם מאפיינים דומים יהיה מוכן לשלם על החברה המוערכת. השיטה שלו נלמדת באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטאות נוספות.

על פי שיטה זו, בודקים את השוק של החברה ובכמה נמכרו מניות של חברות דומות וכך יודעים אם היא מתומחרת בזול. אחר כך הוא בודק אם יש מהלכים להעלות את שוויה כמו רכישה, מיזוג, שחרור חברות בנות ועוד.

כך בשנות השבעים המליץ על חברות שחברות אחרות השתלטו עליהן או הפכו לפרטיות. שיטה זו עבדה לא רע ובשנות השמונים כבר ניהל נכסים בשווי 380 מיליון דולר. אז התשואות שלו היו בשיאים של 35% בשנה.

בניגוד לבאפט, משקיע ערך בעצמו, גבלי מעדיף ביזור של אחזקות, להבדיל מבאפט שרוכש נתח גדול מהחברה. שיטה זו שונה מרוב השקעות הערך שבהן משקיעים בחברה אטרקטיבית אחרי בדיקה מעמיקה. ביזור רחב כל כך מתאים יותר למשקיעים קטנים שאין להם זמן או הידע לנתח כל חברה וחברה.

לגבלי אחזקות נכון להיום ב-825 חברות ובגדולות בהן האחזקה היא של קצת יותר מאחוז. השקעות בכל כך הרבה חברות מעלות תהיות בקרב משקיעים אם הוא אכן משקיע ערך שבדק כל חברה וחברה. אבל לא משנה מה התהיות, בשנים האחרונות הוא מציג תשואה עקבית של בין 4% ל-5%, בעוד משקיעי ערך אחרים, אפילו באפט עצמו, השיגו תוצאות עקביות פחות.

לצד יתרונותיו כמשקיע הוא גם לא מתקמצן על משכורת של כ-58 מיליארד דולר בשנה. הוא הרוויח יותר מכל מנהל בכיר אחר בוול סטיריט. לאחר מכן אף שבר את שיא זה והרוויח יותר מ-70 מיליארד דולר, אך שכרו ירד מאז, לקצת פחות מ-50 מיליארד דולר.

המניות האהובות על גבלי הן כאמור מניות נרכשות בהרבה מאוד כסף כמו חברות נדל"ן, יש לו העדפה גם למייסדי חברות ללא ילדים, והוא גם מחפש חברות שבהן חברות חדשות מתקשות להתחרות ועם תזרים מזומנים גבוה.

כיום השקעותיו הבולטות ביותר הן The Madison Square Garden Co – חברת ספורט ובידור, רשת מלונות וכן אמריקן אקספרס ובנק בניו יורק.

גבלי גם אמר פעם "אני לא צריך שהשוק יצמח כדי להוציא אותו מהבוץ".

המשקיע קנת פישר – משקיע טוב יודע מה שאחרים לא יודעיםהמשקיע צ'רלס ברנדס – ירידה תלולה של 60% במניה לא בהכרח סימן אזהרה

משקיע ערך שמבזר: מה ההיגיון בשילוב

השקעת ערך מתמקדת בחיפוש חברות שנסחרות מתחת לשווי שהמשקיע מעריך שהן שוות. פיזור, לעומת זאת, נועד להקטין את הנזק מטעות בחברה אחת. השילוב בין השניים מאפשר למשקיע להחזיק בחברות זולות רבות, כך שאם חלק מהן לא יממשו את הפוטנציאל, אחרות עשויות לפצות.

היתרון בגישה של גבלי, כפי שהיא מתוארת במדריך, הוא שהיא לא נשענת על הימור אחד גדול. החיסרון הוא שפיזור רחב מחייב מעקב אחר הרבה חברות, ומשקיע פרטי עלול להתקשות בכך לבד.

משקיע שמנסה לאמץ את הגישה יכול להתחיל בקרן שמתמקדת במניות ערך, וכך ליהנות מפיזור בלי לנתח כל חברה בעצמו.

דוגמה: נניח שמשקיע מחלק 100,000 שקל באופן שווה בין 20 מניות, 5,000 שקל בכל אחת. אם שתיים מהן מאבדות את כל ערכן, ההפסד הוא 10,000 שקל, כלומר 10% מהתיק. אם הכסף כולו היה מושקע באחת מהן, ההפסד היה מלא. ההמחשה מראה איך פיזור מגביל את נזק הטעות הבודדת.

כמה מניות נחשבות פיזור סביר?

אין מספר אחד נכון. קרן מחקה מדד מאפשרת פיזור רחב בעלות נמוכה למי שאין זמן לנתח חברות.

האם פיזור מקטין את התשואה?

הוא מקטין את הסיכון מחברה בודדת, ולכן גם את הסיכוי לרווח חריג ממניה אחת.

מה עושים בפועל

1. לקבוע תקרה לשיעור מהתיק שמושקע בחברה אחת.
2. לפזר גם בין ענפים ולא רק בין חברות.
3. להשוות את מחיר המניה להערכת שווי שמבוססת על דוחות.
4. לבחון את הפיזור מחדש לפחות פעם בשנה.

להרחבה באתר: מהם דמי ניהול ולמה הם כל כך חשובים?