לרוב, כשישראלי שומע את המושג 'מוסד סיעודי', לא עולות לו קונוטציות חיוביות לראש. זה נכון על אחת כמה וכמה בימינו, עקב שלל הפרסומים על הזנחה והתעללות בקשישים במוסדות הללו. דומה ופרסומים בנושא כאוב זה ממשיכים לצוץ בקצב גבוה יותר ויותר, ולא נראה שהמגמה הזו הולכת להשתנות בקרוב. נושא זה כואב עוד יותר, מפני שבימינו, לרוב האוכלוסייה הבוגרת בארץ יש הורים או סבים וסבתות שהם פנסיונרים, ורבים מהם משתכנים במוסדות מסוג זה. רבים אחרים, שהוריהם מתקרבים לגיל פרישה, שומעים על הפרשות ומתחלחלים. האם הוריהם יעברו יום אחד לגור במוסד כזה? היחס במוסדות סיעודיים נהיה כה מחפיר, עד כי 'מוסד סיעודי' נהיה עבור רבים שם נרדף ומכובס להפקרת הורים. לא רק שילדיהם של החוסים סובלים מרגשות אשם בנוגע לכך שהוריהם גרים במוסד סיעודי, כעת הם גם צריכים להתמודד עם הפחד שהוריהם סובלים באופן יום-יומי מהיחס של הצוות המקצועי במקום.

אבל מה גורם לתופעות האלימות שנחשפות מתוך מוסדות סיעודיים חדשות לבקרים? האם מוסד סיעודי הוא מקום שמעסיק בשיטתיות עובדים מסוכנים וחסרי חמלה? התשובה, מסתבר, לא נעוצה בעובדים עצמם, אלא מסתתרת תחת מדיניות כלכלית שנמצאת איתנו כבר לא מעט שנים, והשפעותיה שנויות מאוד במחלוקת. המדיניות הזו נקראת הפרטה.

פתרון קסם?

מדיניות ההפרטה של מוסדות תחת פיקוח מדיני תפסה תאוצה בשנות התשעים בכל העולם וגם בישראל. במסגרת מדיניות כלכלית זו בארץ, הופרטו מוסדות, שירותים ונכסים רבים. חלקם עוסקים בתחבורה, כספים, תשתיות, שירותי בריאות ועוד ועוד. כחלק מתהליך זה, הופרטו גם שירותי הסיעוד בישראל.

ידוע וברור מה קורה כשארגון פרטי 'מתייעל'. זה בדרך כלל קורה על חשבון עובדיו. כמות העבודה נשארת, או אפילו גדלה עם הזמן – אבל ישנן פחות ידיים המסוגלות לעמוד בעומס. העובדים מתחלפים תדיר, ואלו שנשארים, צוברים מרמור כלפי הארגון, ומוציאים אותו על מי שהכי קל – הלקוחות, ובמקרה זה, הקשישים. הקביעה כי משום שחברות פרטיות חייבות להתייעל, הלקוח יכול רק להרוויח מכך, היא עיוות המציאות. האינטרסים של חברות ושל לקוחותיהן הן בלא מעט מקרים מנוגדים אחד לשני. לכן אין מנוס מביקורות פתע וענישה מטעם המדינה במוסדות סיעודיים, אך עד כה, כל ממשלות ישראל לדורותיהן כשלו גם בזאת. מה הפלא שבימינו מוסד סיעודי מזלזל בקשישים המתגוררים בו?

הכסף מדבר

אין בכך קריאה להלאמה מחדש של כל המוסדות והשירותים שהופרטו בארץ. לא מדובר כאן ב – 'שחור או לבן', סוציאליזם או קפילטיזם. לא ניתן להתעלם מכך שישנם יתרונות לא מבוטלים להפרטה. מנגנונים ממשלתיים נוטים להיות מסורבלים ואיטיים. לעומת זאת, חברות פרטיות מתחרות אחת בשניה על לקוחות, ולכן הן מוכרחות להתייעל ולתת שירות טוב יותר, או זול יותר, מחברות אחרות. אך מן העבר האחר, לא הכל ורוד. בשטח, ההפרטה יוצרת אי שוויון משווע בשירותים הבסיסיים שמדינת ישראל מחויבת לספק לאזרחיה. אם ניקח מוסד סיעודי כמקרה מבחן, ניתן לגלות בקלות כי הפרטה יוצרת תהום בין בעלי אמצעים לאלו שידם אינה משגת. לסבא יש כסף? הוא יגיע לשערי מוסד סיעודי שמספק שירות איכותי. לסבא אין כסף? הוא ימצא את עצמו בתוך מוסד סיעודי שמקצץ בעובדים ושעות עבודה בכדי למקסם רווחים על חשבון הקשישים.

כמו במקרים רבים, הפיתרון נעוץ בניפוי הטוב משתי הגישות, הסוציאליסטית והקפיטליסטית, ומיזוג ביניהן. אסור לשכוח כי מדינת ישראל היא בראש ובראשונה חברה של אנשים הפועלים יחדיו, ולא אוסף שרירותי של אינדיבידואלים. בלי ה'יחד' הזה, ישראל הייתה כבר היום מדינת 'אדם לאדם זאב', בדומה לארה"ב: מדינה בה הצבא מורכב ברובו מאנשים עניים שהתגייסו מחוסר ברירה, ומסכנים את חייהם בשביל זרים שאין להם זיקה משותפת אתם. מדינה שבה אנשים עניים לא מעיזים לפגוש את רופא משפחה, משום שבשביל כך, הם ייאלצו לשלם הון תועפות.

חובתה של מדינת ישראל לא רק לספק לקשישים מוסדות סיעודיים שיטפלו בהם בערוב חייהם, אלא גם תדאג שמוסדות אלה מבצעים נאמנה את המוטל עליהם. כמובן, מהלך שכזה (אם מבוצע היטב) דורש לא מעט כסף. אבל הכסף הזה, יש לזכור, מגיע מהמסים של הישראלים. ישראלים שלרבים מהם, כאמור, יש הורים שיום יבוא ויצטרכו את עזרת המדינה אותה פירנסו במשך כל ימי חייהם.