צבי סטפק, מבעלי בית ההשקעות מיטב דש מפרסם סקירה בנושא הצמיחה בישראל בשנת 2015, ומעריך כי המשק הישראלי מסוגל לצמוח בקצב מהיר הרבה יותר לאורך זמן, אולם התנאי לכך – ביצוע רפורמות חיוניות והתמקדות ב-4 מחוללי צמיחה.

סטפק מציין בסקירתו כי "כשבע שנים אחרי ראשית המשבר הגלובלי הגדול ועדיין משקים רבים מתקשים להתרומם ולייצר צמיחה של ממש, וזאת חרף הזרמות הכספים האדירות שביצעו הבנקים המרכזיים ברחבי העולם. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שיעור המינוף הגבוה הן ברמת המדינות והן ברמת הצרכנים. ברמת המדינות: המבחן הוא ביחס שבין החוב המדינתי לבין גודל התוצר. אמנת מאסטריכט קבעה לפני שנים רבות שיחס זה לא יעלה על 60%, אבל מה שקרה בפועל הוא, שבעקבות המשבר היחס הזה עלה במהירות ומעט מאוד מדינות באירופה ומחוץ לאירופה עומדות בו. כך, למשל, ביפן היחס עומד על %245 , ביוון: %174, באיטליה: %137 , בארה"ב: %105 , בספרד: %98 , בצרפת: %95 ובגרמניה: %75 ".

צבי סטפק, יו"ר מיטב: "מחירי הדירות יירדו ב-15% בשנתיים הקרובות"

"היחס הממוצע של המדינות המפותחות עומד 106%, וישראל מייצגת יחס של % 67 , והיא, אגב, אחת המדינות היחידות שבהן היחס ירד בשנים האחרונות מ-72.7% בשנת 2008 ל-67% בשנה האחרונה. יחס גבוה מדי של חוב לתוצר מגביל את היכולת של המדינה להגדיל את הוצאותיה באמצעות הגדלת הגרעון התקציבי, שכן מהלך כזה, אם הוא אינו מלווה בגידול מקביל בתוצר, מרע את יחס חוב/תוצר. ברמת הצרכנים: גם הם, בחלק מן המדינות, נמצאים במצב של מינוף מבחינת היחס בין הכנסותיהם לבין חובותיהם, או בין שווי נכסיהם לשווי חובותיהם. בארה"ב, לדוגמא, היחס בין החוב להכנסה פנויה של משקי הבית עומד על כ-104%, ובישראל – 59% . היחס בין שווי הנכסים לשווי החובות עומד בארה"ב על 4.8, ובישראל על 4.4", מציין סטפק, ומוסיף כי "מציאות של מינוף מקשה על הצרכנים לצרוך בעתיד, ומשכך – פוגעת בצמיחה העתידית".

סטפק סבור כי "נקודת המוצא של המשק הישראלי טובה, איפוא, בהרבה מזו של מרבית מדינות העולם, הן בהקשר של החוב הלאומי והן בהקשר של החוב הצרכני. יתרה מזו: הדמוגרפיה הישראלית היא בעלת מאפיינים מבטיחים הרבה יותר מהדמוגרפיה הכמעט סטגנטית של מדינות רבות בעולם כמו באירופה או ביפן. לכן, אין סיבה, לכאורה, שהמשק הישראלי לא יוכל לחזור לקצב צמיחה של בין 4% ל-5%".

צבי סטפק: אין צורך בהפחתת הריבית במשק או ברכישת אג"ח ממשלתיות

"למשק הישראלי יש לא מעט יתרונות נוספים בהשוואה למשקים רבים אחרים. הוא משק קטן ולכן גם גמיש בתגובתו להתפתחויות כלכליות בעולם, הוא משק שמתאפיין ביצירתיות ובחדשנות ולא בכדי ההייטק הישראלי מושך התעניינות מכל העולם המערבי, הודו וסין, ולאחרונה המשק התברך גם בגילוי משאבי גז אדירים. ואם אחרי כל זה, הוא צמח בשנים האחרונות בשיעור ממוצע של של כ-3.0%, שמהווה גידול של כ-% 1  בתוצר לנפש, זו תעודת עניות, קודם כל, למקבלי ההחלטות במשק.
אלה נמנעו מביצוע רפורמות חיוניות בשורה של תחומים, ובהם: מונופולים, בנקאות, שוק ההון, רמת הפריון הנמוכה בסקטור הציבורי, ועוד", מוסיף.

"יתרה מכך, מה שהם כן עשו זה שינויים תכופים ומהירים ב"כללי המשחק" העסקיים תוך יצירת אי-וודאות אדירה ופגיעה בנכונות להשקיע במשק. הרגולציה העודפת, הלא-מידתית והמשתנה תדירות, אוכלת בכל חלקה טובה במשק. השתלשלות העניינים בנושא מאגרי הגז היא דוגמא לחלמאות של ממש", מציין סטפק. "גם הבידוד הבינלאומי הגובר של ישראל משפיע על הזירה הכלכלית, אם כי כרגע במידה מוגבלת, אבל צריך להישמר מפני הגעה למצב שהמציאות המדינית תכתיב גם מציאות כלכלית שתכלול גם סנקציות".

סטפק מציין כי "מעבר לרפורמות המתבקשות במשק (ראה לעיל) ישנם ארבעה תחומים מרכזיים שראוי להשקיע בהם כיוון שהתשואה שהם יספקו למשק תהיה גבוהה במיוחד. תחום התשתיות, שבו צריך יהיה להשקיע סכומי עתק כדי לסגור פיגור של שנים, תחום התיירות שהערך המוסף שלו ותרומתו לתעסוקה במשק היא אדירה, הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה במשק ע"י עידוד המגזר החרדי וע"י עידוד המגזר הערבי והמהלך הרביעי – עידוד העסקים הקטנים והבינוניים. כל אלה, בסופו של יום, יתרמו להגדלה של ממש ברמת הפריון של המשק ולגידול בתוצר. לצורך כל אלה ולצרכים רבים נוספים מיועד התקציב שהינו כלי לקביעת הקצאת הסכומים וביטוי לסדר עדיפויות שנקבע ע"י הממשלה באישור הריבון – הכנסת."

"אחת הבעיות הבסיסיות של התקציב הינה שהוא נבנה מידי שנה על בסיס התקציב הקודם, בבחינת טלאי על טלאי, בלי לעצור, לחשוב ולבחון אותו מן הבסיס. לכן, אסור להתפתות ולהגדיל תקציבים ממשלתיים מסוימים מעבר למתחייב מגידול האוכלוסיה. יש לא מעט משרדי ממשלה שבהם תוספת תקציבית לא תשפר כהוא זה את רווחת האזרח, אלא תהיה בבחינת זריקת כסף לפח. הכסף צריך להיות מושקע בשיפור רמת הפריון, למשל, ע"י מעבר מ"דור הפקס" במגזר הציבורי ל"דור הדיגיטלי", בשיפור דרמטי ברמת ההוראה בחינוך, ועוד. ובכלל, אופן קבלת ההחלטות התקציביות לוקה, לעיתים קרובות, בהיעדר יעדים ובהיעדר מדידה של השגת יעדים, לרבות מדידת עלות-תועלת. הוא גם לוקה בשינויים תכופים, שכל מנכ"ל של חברה היה משלם עליהם במשרתו לו נהג כך", כותב צבי סטפק.

"בחלק מהמקרים נכון להעדיף סיוע ישיר למי שזקוק לו על פני גידול תקציבי שרק ייצר עוד משרות מיותרות במגזר הציבורי, ואין שום בטחון שיגיע לנזקקים לו. הגדלות תקציביות צריכות להתמקד, כאמור, במרכיבים שהם מחוללי צמיחה, דוגמת תשתיות ותיירות. חלק מזה יכול להיעשות בשיתוף של הון פרטי באופן ישיר והון שמנוהל ע"י גופים מוסדיים. בסיטואציה הנוכחית של עלויות מימון נמוכות במיוחד של גיוס אגרות חוב לטווח ארוך, מעלה מאוד את הכדאיות הכלכלית של פרויקטיי תשתית", נכתב בסקירה.

צבי סטפק מדגיש כי "אין שום צורך ואין שום הצדקה להעלות מסים, להמציא מסים חדשים, ו/או לבטל פטורים (למעט, למשל, הפטור ממע"מ באילת שהוא מיותר לחלוטין). הגרעון התקציבי נמצא בשליטה, ולפני שבכלל שוקלים מהלכי מיסוי, יש הרבה שניתן וצריך לעשות קודם – לחייב דיווח כללי ולגבות מס מן ההון השחור שיכול לממן את אותן תוספות שיידרשו לפיתוח המשק ושגשוגו".

בשורה התחתונה כותב סטפק: "אני מאוד אופטימי לגבי המשק הישראלי כבר בשנת 2015, ולמרות שזו תהיה שנה כמעט אבודה בהקשר של מהלכים כלכליים על רקע הבחירות, הצמיחה יכולה בהחלט להגיע ל-4% בשנת 2015, ואם יעשו את מה שמתבקש, אז בשנת 2016 הצמיחה תוכל לנסוק ל-5%. אבל, כל האופטימיות הזו מותנית, כמובן, ברגיעה ביטחונית ובאי הידרדרות לסיטואציה שבה מדינת ישראל תיקלע לבידוד בינלאומי על כל ההשלכות הכלכליות שיהיו לאלה, וזה, בסיטואציה של ממשלה צרה, יהיה בגדר משימה לא פשוטה".