קנת פישר (1950) הוא משקיע אמריקני, מייסד פישר השקעות. לחברה כמה משרדים בכמה מדינות בארצות הברית וכן בגרמניה, אנגליה, אוסטרלה, יפן ודובאי.

לפישר היה טור ב"פורבס", ובו הציג את אסטרטגיית ההשקעות שלו במשך 33 שנה ועד היום נחשב לכותב הטור הכי ותיק במגזין. בנוסף כתב 11 ספרים וכתב מחקרים על התנהגות פיננסית. עוד נבחר בפורבס לאחד מ-400 האמריקאים העשירים בעולם. ב-2017 נכנס גם לעשירי העולם עם הון של 3.7 מיליארד דולר. והחברה שלו מנהלת 100 מיליארד דולר.

הוא דור שני של משקיעים ובנו של פיליפ פישר. למרות שתחילה רצה ללמוד יערנות, סיים תואר בכלכלה. פישר הפך את פישר השקעות לאחת מחברות ניהול ההשקעות העצמאיות הגדולות בעולם

כשפתח את החברה של ב-1979 היו בה נכסים מנוהלים בשווי 250 מיליון דולר, עם צמיחה עקבית הפכה לחברת הנהלות ההשקעות המובילות בעולם. פישר פיתח עקרונות מבוססי בחינה לאורן זמן שהובילו אותה לצמיחה.

הוא היה מהראשונים שהשתמש וניתח בכלי של היחס בין מחיר למכירות ככלי חיזוי להצלחת מניה בשנות השמונים. עם זאת, בתחילת שנות האלפיים טען שכיוון שכלי זה כבר מוכר היטב, הוא כבר לא אינדיקטור טוב לזיהוי מניות מוערכות בחסר, על כך אמר "משקיע טוב יודע מה שאחרים לא יודעים". ובכל זאת, שיטה זו עזרה לו לצלוח כמה משברים בקריירה שלו.

שיטה זו שינתה את המדד המבוסס על מכפילי רווח. לדעת פישר רווחים, אפילו של חברות טובות, יכולים להיות תנודתיים מאוד בין שנה לשנה. ההחלטות להחליף ציוד או מתקנים, להשקיע במחקר חדש שיגדיל את הרווחים בעתיד או סתם שינויים בשיטות החשבונאיות יכולים לשנות לחלוטין את המגמה, מרווחים להפסדים, בלי קשר למה שבאמת חשוב – הביצועים האמיתיים של פעילות החברה. המכירות לעומת זאת יציבות הרבה יותר. לצד ההיבטים הכמותיים חיפש פישר גם יתרון תחרותי כמו מיתוג או פטנט

פישר גם היה ראשון שהציע למשקיעיו להשקיע בחברות עם שוק קטן יותר מהגדולות, אסטרטגיה שקרויה היום small cup value. כיום ההשקעות הגדולות של פישר לא מפתיעות, והן הפופולריות בקרנות הגידור, בהן ויזה, אפל ואמזון.

ביל נייגרן – המשקיע שחושב שמניות בטוחות ואג"ח ממשלה מסוכנותהמשקיע צ'רלס ברנדס – ירידה תלולה של 60% במניה לא בהכרח סימן אזהרהמשקיעים בנדל";ן בארצות הברית? רשות ני"ע אומרת שעובדים עליכם

מה פירוש 'לדעת מה שאחרים לא יודעים'

העיקרון שמזוהה עם פישר הוא שאין יתרון במידע שכולם כבר מכירים, כי הוא כבר משתקף במחיר. יתרון אמיתי מגיע מניתוח שונה, מהבנה עמוקה יותר של ענף, או מנכונות לשאול שאלות שאחרים לא שואלים. במילים אחרות, המשקיע צריך לשאול מה השוק מפספס, ולא מה השוק חושב.

לצד זה, משקיע פרטי צריך להיות צנוע: רוב האנשים לא יודעים יותר מהשוק. מי שאינו בטוח שיש לו יתרון אמיתי עשוי להעדיף השקעה פסיבית ומפוזרת.

עוד רעיון שמזוהה עם פישר הוא בדיקה עצמית של הנחות מקובלות בשוק, ושאילת השאלה אם יש ראיות שתומכות בהן.

דוגמה: נניח שמשקיע עובד בענף הלוגיסטיקה ומבחין מוקדם שחברה מסוימת מקבלת יותר הזמנות מהמתחרות. אם המידע הזה עדיין לא מופיע בדוחות, ההבנה שלו עשויה להיות יתרון. אבל אם הנתון כבר פורסם וכל האנליסטים מדברים עליו, סביר שהוא כבר מגולם במחיר.

האם מידע פנים הוא 'לדעת מה שאחרים לא יודעים'?

לא. שימוש במידע פנים אסור בחוק. היתרון הלגיטימי נובע מניתוח של מידע פומבי.

איך בודקים אם יש יתרון אמיתי?

משווים לאורך זמן את תוצאות ההחלטות למדד פשוט. אם אין שיפור עקבי, ייתכן שאין יתרון.

מה עושים בפועל

1. לרשום לכל השקעה מה ההנחה שבה המשקיע חושב אחרת מהשוק.
2. לבדוק אם המידע כבר פורסם ומגולם במחיר.
3. להשוות את ביצועי התיק למדד ייחוס פעם בשנה.
4. לשקול השקעה פסיבית אם אין יתרון מוכח.

להרחבה באתר: יועץ השקעות לעומת מנהל השקעות; ואיך מנהלים את הכסף לבד?