ניתוח נתוני הלמ"ס למחצית 2026 חושף שתי ישראל: במרכז מתחדשים לגובה על חורבות הישן, ובפריפריה בונות שכונות שלמות בלי אבן אחת של פינוי-בינוי. ההסבר טמון במכפיל
הפריפריה בונה שכונות שלמות, בלי אבן אחת של פינוי-בינוי
עכשיו מגיע החלק המפתיע. כשבוחנים מי בונה הכי הרבה דירות חדשות בסך הכל, עולות ערים אחרות לגמרי: באלעד נרשמו 831 התחלות בנייה, באופקים 795, בנתיבות 643 ובטבריה 466. בכל הערים האלה, מספר התחלות הבנייה במסגרת התחדשות עירונית עמד על אפס. גם בית שמש (340 יחידות), קריית מלאכי (214), אילת (208) ושוהם (197) בונות בעיקר על קרקע חדשה. המסקנה ברורה: עיר שמקדמת התחדשות עירונית בדרך כלל בונה פחות דירות רגילות, ולהפך.
כדי להבין למה, צריך רגע להסביר מה זו בכלל התחדשות עירונית. מדובר בשם כולל למסלולים שבהם הורסים מבנה ישן ובונים במקומו חדש וגדול יותר: פינוי-בינוי, שבו מפנים מתחם שלם ובונים מחדש, ותמ"א 38 על שני גלגוליה, חיזוק מבנה קיים או הריסתו ובנייתו מחדש. היתרון הגדול הוא שלא צריך קרקע חדשה, וזו בדיוק הסיבה שהמרכז הצפוף מאמץ את המסלול הזה.
בחוזה כדאי לבדוק הצמדה במחשבון מדד תשומות הבנייה, ולקרוא גם על רכישת דירה מקבלן.
עוד בהון: למה תע"ש השלום זה פרויקט נדל"ן של פעם בחיים?.
וכאן נכנס המכפיל, המספר שקובע הכל. בפרויקט התחדשות עירונית היזם לא קונה קרקע, אלא מקבל אותה מבעלי הדירות הקיימים בתמורה לבנייה מחדש. כדי שהעסקה תהיה כדאית לו, הוא צריך לבנות הרבה יותר דירות ממה שהיו קודם, וכל דירה עודפת כזו היא הרווח שלו. במרכז, שבו מחיר דירה גבוה, מספיק מכפיל צנוע כדי שהעסקה תעבוד. בפריפריה, שבה מחירי הקרקע והדירות נמוכים בהרבה, היזם צריך מכפיל עצום כדי להצדיק את הפרויקט, ולרוב הוא פשוט לא קיים. לכן במקום להתחדש, פשוט בונים על שדה ריק בקצה העיר, וזה יוצא זול ומהיר יותר.
הפער הזה הוא לא רק נתון טכני, אלא שאלת מדיניות. המרכז מוסיף דירות אבל צובר צפיפות ועומס על תשתיות ותיקות, בעוד הפריפריה מרחיבה את עצמה החוצה וצורכת עוד ועוד קרקע פתוחה. כל עוד המכפיל הוא שמכתיב איפה כדאי להתחדש, הפריפריה תישאר תלויה בבנייה על קרקע חדשה, והיעד הלאומי של ציפוף הערים הקיימות במקום פרישה לשטחים פתוחים יישאר, בחלק גדול מהמפה, על הנייר בלבד.