תעודות סל התפתחו בעשר השנים האחרונות תודות לרציונל פשוט שקיבל גושפנקא אקדמית – ניהול אקטיבי של כספים לא מספק תשואה עודפת על מדד הייחוס.

במילים פשוטות, אין צורך לבחור מנהלים, לבדוק תשואות, צריך להשקיע במדדים; ודוגמא – אם אתם מעוניינים להשקיע במדד ת"א 25, אזי לפי הרציונל הזה, אין טעם לחפש את קרן הנאמנות הטובה ביותר בתחום (לאורך זמן מסויים), אלא להשקיע במדד עצמו. ואיך עושים את זה. קונים תעודת סל שעוקבת בצורה מלאה אחרי המדד.

לתעודה הזו יש יתרונות נוספים – דמי הניהול שלה נמוכים מכיון שאין בה ניהול אקטיבי של כספים, אלא ניהול פסיבי לחלוטין – היא פשוט צריכה להחזיק את מה שיש במדד ת"א 25. מעבר לכך, תעודות סל נסחרות על פני כל היום (בדומה למניות), ולא פעם, פעמיים ביום כמו קרנות הנאמנות. תעודות הסל גם נזילות וסחירות. היתרונות האלו הביאו לצמיחה בתעשיית תעודות הסל בעולם לממדים מפלצתיים – מעל טריליון דולר.

עם זאת, לצד מחקרים שתומכים באחזקת המדד על פני השקעה בגוף מנהל, יש גם מחקרים שמראים שלמרות שרוב מנהלי הכספים לא מכים את המדד (לא מספקים תשואה גבוה יותר מהמדד), עדיין יש כאלו שמצליחים (לאורך זמן) לספק תשואה עודפת על פני המדד. על רקע זה, נוצרו תעודות סל מנוהלות (Active ETF; Active Managed ETF). תעודות אלו, אמורות ליהנות משני העולמות – מצד אחד הן גובות דמי ניהול נמוכים מהמכשירים המנוהלים האחרים (קרנות נאמנות ועוד) – סדר גודל של 0.6% עד 1%, לעומת כ-1.2% עד 1.5% בקרנות הנאמנות בארה"ב (בארץ בקרנות המנייתיות בין 1% ל-3%); ומצד שני המנהלים שם אקטיבים בניהול הכספים.

תעודות הסל האלו לא הצליחו להתרומם (יחסית) וכיום בבורסה האמריקאית נסחרות קרוב ל-40 תעודות בהיקף של מעל 30 מיליארד דולר, שבריר קטן מתעשיית תעודות הסל כולה. התעודות המנוהלת מתמחות בסקטורים ספציפיים ומדינות ספציפיות, והן מספקות למשקיעים בהן שקיפות רבה יותר מהקרנות – הן מדווחות באופן שוטף את היקף נכסיהן, והאחזקות של התעודה (לרוב מדי יום ביום). קרנות הנאמנות בארה"ב אגב, מדווחות על היקף נכסיהן אחת לרבעון וקרנות הנאמנות בארץ מדווחות מדי חודש (בעיכוב של חודשיים). מול היתרונות האלו, קיימים חסרונות שהעיקרי ביהנם הוא הרציונל המקורי להשקיע בתעודת סל (רגילה) – המדד עדיף על ניהול אקטיבי של כספים.