גברים אשכנזים מרוויחים למעלה מפי שלושה מנשים ממוצא אתיופי; העשירון העליון גורף 42% מסך ההכנסות משכר הדירה בישראל, ולמחצית מהאוכלוסייה בגיל פרישה אין כלל הכנסה מפנסיה – כך עולה מדוח "תמונת מצב חברתית" 2020

דוח "תמונת מצב חברתית" של מרכז אדוה שמתפרסם בשבוע – שוב בתקופת בחירות – חושף כי הפערים במדינת ישראל עומדים בעינם כמעט בכל תחום. לדברי ד"ר שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של מרכז אדוה, "הגיעה העת למפנה במדיניות החברתית-כלכלית בישראל; יש להחזיר את האינטרס של כלל הציבור אל מרכז הבמה".

מממצאי הדוח השנתי ניתן ללמוד רבות על המצב במדינה בתחומי העבודה והשכר, הדיור, הבריאות, הרווחה ועוד. מחברי הדוח, ד"ר שלמה סבירסקי, אתי קונור אטיאס ואביב ליברמן מציינים כי מזכירים כי לפני 35 שנה הכריזה ממשלת האחדות הלאומית בראשות מפלגות העבודה והליכוד על תכנית חירום לייצוב המשק, שקראה לצמצום משקל הממשלה במשק, להצבת הצמיחה כיעד הראשי של המדיניות הכלכלית ולהעברת האחריות לצמיחה מידי הממשלה לידי המגזר העסקי.

במבט לאחור ניתן לומר כי הצמיחה אכן הפכה להיות היעד הראשי של המדיניות הכלכלית, אלא שכיום ברור כי צמיחה כשלעצמה אינה מובילה בהכרח לשיפור ברמת החיים של האוכלוסייה. במרבית שלושת העשורים האחרונים, התמ"ג לנפש גדל בשיעור גבוה משיעור הגידול בשכר; במלים אחרות, המשק צמח אך מרבית האוכלוסייה לא נהנתה מצמיחה זאת במידה המצופה.

כוחות השוק החופשי הובילו להתהוותה של שכבת משפחות וקבוצות עסקיות שצברו עושר רב וכוח ציבורי המאפשרים להן להשפיע על כיווני פיתוח, על מדיניות מיסוי ועל דפוסי העסקה. מדובר בשכבה חברתית – "המאון העליון" ובתוכו "האלפיון העליון" – שאין עליה נתונים רשמיים סדירים, דבר המעוות את תמונת האי שוויון בישראל.

תוכנית החירום הקטינה את משקל הממשלה במשק; למעשה, היא הצליחה יתר על המידה, שכן כיום, ההוצאה הממשלתית האזרחית בישראל היא בין הנמוכות בקרב ארצות ה-OECD. המשמעות המעשית היא שהממשלה אינה מממנת את שירותיה – בריאות, חינוך, השכלה גבוהה – ברמה המקובלת בארצות המערב. נטל המימון מועבר אל כיסי הציבור ובעיקר המעמד הבינוני, שהוא מהמצומקים בארצות ה-OECD.

שכבה נוספת, המונה מעט יותר מרבע מן האוכלוסייה, היא זו של הא/נשים החיים בעוני – 26% ממשקי הבית מצויים בעוני או בקרבתו: שכבה זו, שבשנים 2009-2006 עמדה על 28.3% ממשקי הבית, ירדה ל-26.0% ב-2018. עם זאת, תחולת העוני בישראל היא עדיין מן הגבוהות בארצות ה-OECD.

הכנסה: פערים על רקע דת, גזע ומין

מנתוני הדוח עולה כי למרות הגידול במספר המפרנסים במשקי הבית, ישראלים רבים יוצאים לשוק עבודה שבו ההכנסה נותרת נמוכה וכן רמת החיים. כלומר, בזמן שיש גידול בצמיחה, אין גידול בשכר הריאלי ופערים בשכר בין גברים לנשים נשמרים.

ב-2018 ניצבו בראש טבלת השכר גברים אשכנזים דור ראשון שעלו עד 1989, עם שכר ממוצע של 18,772 שקל; אחריהם גברים אשכנזים מדור שני, עם 16,483 שקל; גברים מזרחים דור שני, עם 14,153 שקל; גברים מזרחים מדור ראשון שעלו עד 1989, עם 13,578 שקל; גברים אשכנזים שעלו לאחר 1990, עם 13,179 שקל; ונשים אשכנזיות דור ראשון שעלו עד 1989, עם 11,918 שקל. בתחתית הטבלה מצויות נשים ערביות ונשים יהודיות יוצאות אתיופיה – 5,722 ₪ ו-5,619 ₪, בהתאמה.

משקל ההכנסה מעבודה, המשוכלל בהכנסה הכוללת של משקי הבית, גדל בין השנים 2000 ו-2017 בממוצע, בכל אחד מהעשירונים הראשון ועד השביעי, ובעיקר בשני העשירונים הנמוכים ביותר. בעשירון התחתון עלה משקל ההכנסה מעבודה מ-31.7% ל-52.3% ובעשירון השני – מ-47.9% ל-60.0%. גידול זה, גם אם הוא משקף במידת מה עליות שכר – כדוגמת העלאת שכר המינימום – וחרף השפעתן של תכנית מס הכנסה שלילי ותוכניות שונות לעידוד תעסוקה, הוא משקף בעיקר גידול במספר המפרנסים במשקי הבית בעשירונים אלה.

הגידול הרב ביותר חל בהכנסות המאון העליון: ההכנסה הממוצעת של המאון העליון של משקי הבית שבראשם שכיר/ה – 138.7 אלף ₪ (2018), לא זו בלבד שהיא גבוהה פי 8 מזו של העשירון החמישי אלא שהיא גבוהה משמעותית – פי 2.4 – גם מההכנסה הממוצעת של תשעת המאונים הנותרים של העשירון העליון. בשלוש השנים האחרונות, 2018-2016, בעוד שהכנסתו של המאון העליון גדלה ב-20%, זו של שאר העשירון העליון וזאת של העשירון החמישי גדלה בכ-10% בלבד.

הכנסה כוללת של משקי הבית – העשירון העליון מכניס פי 12 מהתחתון: ב–2018, בעשירון העליון של משקי בית שבראשם שכיר/ה, ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו  עמדה על 66,584 ₪. פי 12 מן ההכנסה המקבילה של משקי בית בעשירון התחתון, שעמדה על 5,501 שקל.

ב-2018 לכמעט מחצית (45%) ממשקי הבית שבראשם מבוגר/ת בגילאי 67 ומעלה לא הייתה כלל הכנסה מפנסיה: בשנה זו פחות ממחצית משקי הבית בעשירון התחתון שבראשם שכיר או עצמאי הפרישו לחיסכון פנסיוני – 47.2%, בעשירון השני השיעור עמד על 63.8% ובעשירון השלישי על 74.9%. מהעשירון הרביעי ואילך שיעור ההפרשה לחיסכון פנסיוני עמד על הטווח שבין 83% ל-88%.

גידול בשיעור המשתכרים עד שכר מינימום: ב-2017, שיעור המשתכרים עד שכר מינימום עמד על 33.6%. שנתיים קודם לכן, ב-2015, הוא עמד על 30.8%. ראיה לכך שרבות מן המשרות שנוספו למשק היו בשכר מינימום. הגידול הרב ביותר במשתכרים  עד שכר מינימום חל ביישובים הערביים: שיעור המשתכרים שכר מינימום גדל בכל קבוצות היישובים, אולם הגידול הרב ביותר נרשם ביישובים הערביים.  להלן השיעור לפי קבוצות יישוב בשנת 2017, בסדר יורד:   התנחלויות חרדיות – 55%; יישובים ערביים – 45%; עיירות הפיתוח – 37%; התנחלויות לא חרדיות – 31%; יישובים מבוססים – 26%.

חלק משמעותי של הכנסות אלה מקורן בשכר דירה. חישוב שערכו על בסיס סקר הכנסות והוצאות משק הבית לשנת 2018 העלה כי בתחום הדיור, נרשמו פערים בשיעורי הבעלות על דירות, ונמצא כי 27.4% מכללי משקי הבית מוציאים כ-30% מההכנסה הפנויה שלהם על דיור.

באותה שנה, 70% מסך תשלומי שכר דירה בישראל בשכירות פרטית הגיעו לידי שלושת העשירונים הגבוהים. העשירון העליון לבדו גרף כ- 42% מסך ההכנסות של שכר הדירה באותה שנה.

הכנסות מקצבאות ותמיכות היוו ב-2018 קרוב למחצית מכלל ההכנסה של משקי בית בעשירון התחתון, 37% מכלל ההכנסה של משקי בית בעשירון השני וכרבע מהכנסות משקי הבית בעשירון השלישי. בשני העשורים האחרונים הצטמקו הכנסות משקי הבית מקצבאות ומתמיכות, כתוצאה של הקיצוצים הגדולים שנעשו בקצבאות המוסד לביטוח לאומי בשנות משבר האינתיפאדה השנייה.

הנפגעים הגדולים מאותם קיצוצים היו ששת העשירונים הנמוכים: בעשירון התחתון, לדוגמה, ירד משקל הקצבאות והתמיכות בתוך כלל הכנסות משקי הבית מ-66.6% ל-45.8% ובעשירון השני מ-50.4% ל-37.2%. גורם נוסף שהוביל לגידול במספר המפרנסים טמון בהעלאת גיל הזכאות לפנסה ולקצבת זקנה בשנת 2004, מ-60 ל-62 לנשים ומ-65 ל-67 לגברים.

הגידול במספר המפרנסים אמנם העלה במעט את ההכנסה של משקי הבית, אך לא הספיק כדי לשנות באופן מהותי את סולם ההכנסות. רבים מן המפרנסים החדשים נקלטו בענפים ובעיסוקים נמוכי שכר או במשרות חלקיות כגון בענפי השירותים: מכירות, מלצרות, מטפלים סיעודיים, מאבטחים. שיעור גבוה של עניים נרשם בקרב עובדים ועובדות בענפים כדוגמת בינוי ותחבורה – 22.5% ו-12.2%, בהתאמה.

פערים בין הגידול בצמיחה לבין הגידול בשכר הריאלי

נתונים בדוח מציגים כי השכר במשק גדל בקצב נמוך משמעותית מן הגידול בצמיחה. פירוש הדבר שהצמיחה איננה מתרגמת באופן אוטומטי לגידול בשכר, ובוודאי שלא לגידול זהה. המשק הישראלי שב לצמוח מאז האינתיפאדה השנייה שהביאה עמה משבר כלכלי עמוק. השכר הריאלי עלה אך הוא גדל בשיעור נמוך משיעור הגידול בתמ"ג לנפש.

על פי הנתונים, ישראל נמצאת בצמיחה, אך הדוח לא נלווה לגידול מקביל בשכר. משנת 1990 נפתח פער בין הגידול בתמ"ג לנפש לעלייה בשכר. בשנים 2013- 2014 הגיע הפער בין שיעור הגידול בתמ"ג לנפש ובין שיעור הגידול בשכר הריאלי לשיא, והחל משנת 2015 הוא מצוי במגמת ירידה איטית. לפיכך, הצמיחה איננה מתורגמת בהכרח ובאופן אוטומטי לעליית שכר כללית. כך, רווחי הצמיחה עשויים לזרום לכיסם של בעלי ההון יותר מאשר לכיסם של העובדות והעובדים מן השורה. על פי הנתונים האחרונים חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסות הלאומית עלה, בעוד חלקם של העובדים הצטמק.

מנהל בכיר מרוויח פי 36 מהשכר הממוצע במשק

ישראלים רבים מקבלים שכר נמוך שאינו מאפשר להם לממש ציפיות לרמת חיים הנתפסת כנורמטיבית בישראל, כגון רכישת דירה, מימון תשלומי הורים, הנדרשים כיום בהרבה מוסדות חינוך, ורכישת רכב פרטי.

23% מהשכירים הישראלים שעבדו במשרה מלאה, קיבלו שכר נמוך המוגדר על ידי ה- OECD כשכר שאינו עולה על שני שלישים של השכר החציוני במשק. נתון זה הציב את ישראל במקום גבוה בשיעור המקבלים שכר נמוך.

בשנת 2017 ירד התגמול של המנכ"לים והמנהלים הבכירים בתאגידים הגדולים, יחסית ל-2016. הירידה המשמעותית הייתה בתגמולים המרכיבים את השכר, זאת בשעה שהמענקים, תשלום מבוסס מניות ו"אחר", כמעט ולא השתנו או עלו.

עם זאת, תגמול מנהלי התאגידים הגדולים היה גבוה ביותר. מנכ"לים באחת מ-100 החברות הגדולות ביותר, שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("תל אביב 100" בין השנים 2016-2011 ו-"תל אביב 125" בשנת 2017) תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 4.45 מיליון שקל, או 371 אלף שקל בחודש – פי 36 מהשכר הממוצע במשק.

פערי שכר בין נשים לגברים

למרות צמצום פערי האי שוויון בין המגדרים היחסיים, ישראל עדיין ממוקמת במקום לא מחמיא בקרב ארצות ה-OECD. מהנתונים עולה כי הפער בשכר החציוני בין נשים לגברים בארצות החברות בו ישראל מצויה קרוב לתחתית הדירוג, עם פער של 21.6%.

על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, בשנת 2016 עמד השכר הממוצע של גברים שכירים לחודש עבודה על 12,446 שקל, וזה של נשים שכירות על 8,469 שקל. בין השנים 2000- 2016, שכר הנשים עלה יותר משכר הגברים, אך פערי השכר בישראל עדיין גבוהים.

מדד הג'יני המעודכן ביותר שפרסם המוסד לביטוח לאומי הוא לשנת 2018 – 0.3559. זהו הנתון הנמוך ביותר מזה כשני עשורים, אך הוא עדיין גבוה מזה של רוב המדינות החברות בארגון הבינלאומי.

פערים גדולים בשיעורי הבעלות על דירות

ב-2017, 28.3% ממשקי הבית לא היו בעלים של דירה. רובם ככולם פונים לשוק השכירות הפרטי, המאופיין ברגולציה רופפת. אחוז הגרים בשכירות בקרב כלל משקי הבית עלה מ-24.3% ב-1997 ל-27.9% ב-2017. על פי חברי מרכז אדווה, בעלות על דירה מעניקה יציבות וביטחון משפחה. כיום, רבים ממשקי הבית בישראל אינם יכולים לרכוש דירה ואם הם רוכשים, הדבר משפיע לרעה על יכולתם לקיים רמת חיים סבירה. אלה שאינם רוכשים דירה פונים לשוק השכירות הפרטי, המאופיין ברגולציה רופפת.

במרכז אדוה מציינים כי מנקודת ראות ציבורית, שכירות פרטית היא ביסודה הסדר של העברת הון מהשכבות מעוטות ההכנסה אל השכבות המבוססות. חישוב שערכו במרכז מעלה כי  70% מההכנסות משכר דירה מועברות למשקי בית ב-3 העשירונים העליונים, כאשר העשירון העליון לבדו גורף כ–42% מהכנסה זו.

בתוך כך, אי השוויון ניכר לא רק בבעלות על דירה אלא גם בהוצאות שוטפות עליה. בשנת 2017 27.4% מכלל משקי הבית בישראל הוציאו על דיור יותר מ-30% מהכנסתם הפנויה. בעשירון התחתון עמדה ההוצאה הממוצעת על דיור על 54% מן ההכנסה הפנויה, ובקרב העשירון השני על 40% בקרב העשירונים השלישי והרביעי עמדה ההוצאה לדיור על 34% ו-32% בהתאמה, מן ההכנסה הפנויה. משקי הבית בעשירונים החמישי והשישי הוציאו קרוב מאוד לרף ההוצאה הסבירה 29% ו-28%, בהתאמה.

תמותת התינוקות כפולה במגזר הערבי

המעמד הבינוני בישראל הוא מהמצומקים בארצות ה-OECD: רק 53.8% ממשקי הבית הישראליים נמנים עם המעמד הבינוני. משמעות הדבר היא שישראל היא המדינה עם מעמד הביניים הקטן ב-OECD, למעט אסטוניה וליטא.

גם מצבה של מערכת הבריאות רחוק מלהשביע רצון. מממצאי הדוח אמנם ניתן לראות כי תמותת התינוקות בירידה, אך שיעורה כפול בקרב משפחות ערביות. כך למשל שיעור תמותת התינוקות ב–2018 עמד על 3.1 ל-1,000 לידות חי, שיעור שהציב את ישראל במקום טוב בקרב ארצות ה-OECD. ועם זאת, שיעור תמותת התינוקות בקרב ערבים עמד על 4.8 – כמעט פי שניים יותר מזה של יהודים ואחרים, שעמד על 2.5 לאלף.

וכפועל יוצא ממצבה המקרטע של מערכת הבריאות הציבורית, הביטוחים המשלימים והפרטיים הפכו לעסק פיננסי אדיר ממדים: כך למשל, בשנת 2000 ההוצאה של משקי בית על ביטוחים משלימים ופרטיים ועל השתתפות בתרופות וטיפולים עמדה על 4.6 מיליארד שקל, וב-2018 היא גדלה עד כדי 14.4 מיליארד שקל.

הפערים גדלים: 13% בלבד בחמישון התחתון זכאים לבגרות המוכרת באוניברסיטאות

280 אלף שכירים קיבלו היום מענק עבודה