הקסם של בנק ישראל: איך להפסיד 23 מיליארד שקל ולא לרשום אותם בדוחות
בנק ישראל הפסיד בשנת 2017 23 מיליארד שקל כתוצאה מרכישות דולרים, אבל בדוח הכספי הוא דיווח על הפסד של פחות מ-1 מיליארד – מה התרגיל? למה בנק ישראל קונה מניות אפל? והאם הבנק לא אמור להציג פשוט ושקוף לבעלי הבית שלו – הציבור
רק עכשיו הבנתי למה החברים והחברות בבנק ישראל זוכים לשכר מאוד נדיב. הייתי משוכנע שאין סיבה אמיתית לכך, חוץ מחוזקו של בנק ישראל, מעמדו המיוחד ויכולתו לנצל את חוזקו ומעמדו מול האוצר. חשבתי שזה לא תקין, שזו חוצפה, שזה "לא פייר" – יש כאלו שיוצאים כל יום לעבודה אמיתית, ל"צוד" את הפרנסה שלהם, ויש אחרים – "המסודרים". לא רק שהם לא צריכים ל"צוד" הם גם מתוגמלים נהדר. זה נכון לחלקים גדולים במגזר הציבורי, כשבנק ישראל בצמרת.
אבל, נו באמת – מה זה "לא פייר", אנחנו כבר לא ילדים, וזה המצב; ובכל זאת, כל פעם שקראתי על מהלכים של בנק ישראל תהיתי ביני לבין עצמי – "נו, על זה משלמים להם כל כך הרבה כסף".
אבל אני כנראה באמת לא מבין כלום. מדובר בקוסמים. אני מוריד בפניהם את הכובע. התלוננתי כאן לאחרונה על כך שהם מבזבזים את הכסף שלנו – רוכשים דולרים במאות מיליארדים כדי לתמוך בשער הדולר ולא מצליחים; כתבתי שהספקולנטים עושים מהם צחוק; הערכתי שהם הפסידו לנו (הציבור) כתוצאה מרכישות המט"ח סך של 30-40 מיליארד שקל בשנת 2017. הדוחות הכספיים של בנק ישראל מראים אחרת.
הקוסמים בבנק ישראל הצליחו לסיים את שנת 2017 בהפסד זעום (יחסית כמובן) של 788 מיליון שקל. הבנק אמנם החזיק בתחילת 2017 יתרות מטבע חוץ (הרוב דולרים) בסכום של כמעט 380 מיליארד שקל, והדולר ירד בכ-10% ביחס לשקל בשנת 2017, אבל המסקנה הלכאורה מתבקשת – הפסד שערוך מט"ח של 38 מיליארד, ואם נהיה שמרנים – הפסד של 30 מיליארד שקל (בכל זאת הדולר היה חריג ב-2017 מבין המטבעות), התבררה כשגויה.
הדוחות מוכיחים שחור על גבי לבן שטעיתי בהערכה, אבל הטעות הזו לא נתנה לי מנוח – איך זה יכול להיות? האם בנק ישראל גידר את רכישות המט"ח ואז אין משמעות בעצם לרכישות? מסתבר שלא (לא בהיקפים גדולים). האם ההפסד המט"חי הוא לא באמת 10%? כאן, נמצא חלק מההפרש. הבנק לא מחזיק רק יתרות דולריות, אלא גם יתרות באירו וגם ליש"ט, ובעוד הדולר ירד לעומת השקל ב-10%, הרי שהאירו דווקא עלה בכ-3%. האירו מהווה קרוב ל-30% מיתרות המט"ח. המשמעות היא שההפסד לא רק אמור להיות נמוך ב-30% מההערכה, אלא הוא צריך גם לרדת בגלל הרווחים שנוצרו בהשקעה באירו. בחישוב גס, ההפסד מהחזקת הדולרים אמור היה להסתכם בכ-25 מיליארד שקל, ועם תוספת זהירות (הכנסות שערוך של יתרות דולריות ועוד) היה אפשר לצפות להפסד של 20 מיליארד ולא 30-40 מיליארד שקל – גם הפסד עתק לכל הדעות, אלא שגם זה לא מה שמספר לנו הדוח החשבונאי – הפסד של 788 מיליון שקל.
השערוך "ברח" מדוח רווח והפסד
הפתרון נמצא בהגדרות. חשבונאות וכלכלה לא תמיד הולכים ביחד. החשבונאות אמנם אמורה לשרת את הכלכלה, ולהציג את הכלכלה ואת המצב העסקי פיננסי בצורה ברורה ופשוטה בדוחות, אבל כבר מזמן זה לא כך. החשבונאות יצרה לעצמה מסגרת מושגית מבודלת ולפעמים מנותקת מהמציאות הכלכלית.
הדוחות הכספיים של בנק ישראל ערוכים לפי התקינה הישראלית. העולם וגם ישראל עברו לתקינה הבינלאומית לפני עשור, אבל מי יגיד לבנק ישראל מה לעשות? אגב, התקינה הישראלית לא בהכרח "נחותה" לעומת התקינה הבינלאומית, הבעיה היא לא במהות, אלא בעקביות ובהשוואתיות – הכללים פשוט אחרים.
בדוח של בנק ישראל יש סעיף שנקרא חשבונות שערוך שנמצא בצד ההתחייבויות ומקטין לכאורה את ההון העצמי (מגדיל את הגירעון במקרה של הבנק), אבל אמיתית הוא בעצם יתרת עודפים שלא מומשה/ רווחים שלא מומשו. כלומר, הרווח החשבונאי הוא הרווח שמתייחס לרווחים והפסדים שמומשו, ואם הם לא מומשו, הם נזקפים לאיזה חשבון שערוך. מדובר בעצם על יכולת תמרון גבוה של בנק ישראל על הדוחות – רוצה הבנק לדווח על הפסד, מוכר את המט"ח או ניירות הערך שבהפסד; רוצה הבנק לדווח על רווח – מוכרת את המט"ח, ניירות הערך הרווחים. אלא שזה הדיווח החשבונאי. במציאות אין לזה בהכרח קשר – הבנק הפסיד חשבונאית 788 מיליון שקל, אבל זה מספר ללא משמעות!
המשמעות נמצאת בסקירה הכלכלית הצמודה לדוח החשבונאי. הדוח של בנק ישראל – כ-50 עמודים מחולק לשניים – הדוח החשבונאי עם הביאורים והתיאור הכלכלי. מדובר על דוח עמוס בנתונים, דוח שמזגזג בין חשבונאות לכלכלה, דוח שמבלבל את הקורא (לא בכוונה כמובן). אבל בשורה התחתונה זה עניין מאוד פשוט. לא צריך 50 עמודים, זה אולי מצדיק את השכר וההוצאות מסביב לדוח הזה, אבל אם בנק ישראל היה באמת רוצה להסביר לנו (הציבור) מה קרה ב-2017 הוא היה יכול לעשות את זה בעמוד אחד.
מסתבר שלא הייתי רחוק. הפסדי המט"ח מסתכמים בכ-23.4 מיליארד שקל. מנגד יש שערוכים בזכות (קטנים יחסית) כך שהפסדי השערוך בשנת 2017 הסתכמו נטו ב-22 מיליארד שקל. אבל, 16.4 מיליארד שקל מתוכם חמקו מדוח רווח והפסד של בנק ישראל כי מדובר בהפרשי שער לא ממומשים. כן, זו סמנטיקה בלבד, הישענות על כללי חשבונאות לא רלבנטיים שמעוותים את התמונה. אבל זו הסיבה המרכזית לכך שהבנק מדווח על הפסד זעום יחסית למצב האמיתי. השאלה למה נותנים לו לדווח כך? והאם הבנק לא אמור להציג פשוט ושקוף לבעלי הבית שלו – אנחנו.
בנק ישראל משקיע באפל
כשמתעמקים בדוח של בנק ישראל אפשר להבין שבנק ישראל שניסה (ללא הצלחה) להיות מעין סוחר בשוק מט"ח (למרות שהבנק כמובן טוען שהוא לא סוחר, אלא פועל בשוק המט"ח במסגרת תפקידו ולטובת המשק), מנסה עכשיו להיות סוחר במניות. גם כאן עוטפים את זה "כהשקעה במניות לטווח ארוך" , ומספקים לזה מכובדות בסגנון – "השקעה לצורך פיזור תיק ההשקעות של הבנק".
עם ההצלחה לא מתווכחים. הבנק החזיק 10% מיתרות המט"ח שלו במניות בתחילת 2017 וההחזקה עלתה ל-13.3% מתיק המט"ח בסוף 2017, כשבדרך שוק המניות האמריקאי עולה ב-21%. מדובר על סדר גודל של 50 מיליארד שקל במניות ורווח מוערך בסדר גודל של 10 מיליארד, ומהסקירה הכלכלית הצמודה לדוח החשבונאי אכן אפשר להבין שזה בערך הסכום (יחד עם הכנסות ריבית) ולשם הדיוק – 10.7 מיליארד שקל.
הסכום מחולק לשניים – רווחים ממומשים ורווחים לא ממומשים. הרווחים הממומשים – כ-6 מיליארד שקל, נזקפים לדוח החשבונאי. רווחים אלו (לצד ההפסדים המעטים יחסית למצב בפועל על הפרשי שער בדוח רווח והפסד) הם אלו שגרמו להפסד חשבונאי נמוך במיוחד בשנת 2017. אלא שיש גם רווחים שלא מומשו שנזקפו ליתרת חשבונות השערוך – 4.7 מיליארד שקל.
והנה האבסורד, אם בנק ישראל היה רוצה לדווח על רווח הוא יכול היה בקלות לממש עוד קצת מניירות הערך שהוא הרוויח עליהם, והיינו מקבלים בדוחות – לא הפסד של 788 מיליון שקל, אלא רווח של כמה שהבנק רוצה.
בקיצור, בלגן שלם, בטח לכאלו שפחות בקיאים בסודות החשבונאות, ויכולת תמרון גדולה של הבנק לקבוע את הדוחות שלו. מעבר לכך, עולה בהקשר תיק המניות של הבנק, שאלה עקרונית – האם בנק ישראל צריך לקנות מניות של אפל? לדעתי לא, וודאי לא כשיש לו גירעון של עשרות מיליארדים – אתם מדמיינים מישהו שנמצא בפשיטת רגל (חובותיו עולים על נכסיו) והוא קונה מניות? איזה בנק ייתן לו? ובכן, לבנק ישראל מותר. רק צריך לזכור מניות עולות זה נהדר וזה מקזז את הפסדי המט"ח, אבל הן גם יכולות לרדת.
ואחרי הנבירה בדוחות של בנק ישראל, אולי אפשר קצת יותר להבין את העלות הגבוה של עובדיו (לפחות את אלה שעוסקים בהכנסת הדוח) – זו ממש לא עבודה קלה להכין 50 עמודים במקום כמה עמודים בודדים. היכולת לקחת עניין פשוט ולסבך אותו, דורשת מיומנויות שצריך לשלם עליהם.