בין חוזה ענק בארה"ב בהיקף 100 מיליון דולר לחוזה מכובד אחר באיטליה בהיקף שמוערך ב-20 מיליון דולר, נזכרה  אלווריון להגיש את F20 לשנת 2008. F20 הוא דו"ח שנתי מלא, דו"ח ברנע (תיאור עסקי התאגיד) המוגש עם דו"ח הדירקטוריון, הצמוד לדו"חות הכספיים המלאים, שמגישות החברות הזרות שנסחרות בוול סטריט, גם הדואליות, שנסחרות גם בתל אביב.

F20 הוא מסמך משפטי שמוגש לרשות ניירות ערך האמריקנית, ה-SEC, בשונה מהדו"חות הרבעוניים והשנתיים המוגשים ל"ציבור".

זה אולי לא נעים לשמוע, אבל לציבור לא חייבים לומר את כל האמת. אולי החברות לא ישקרו, אבל הן יציגו ויבליטו את מה שהן רוצות, וכל זאת נעשה בצורה לגיטימית. אחרי הכול, המספרים הרבעוניים שמוצגים בהודעה לעיתונות לא מבוקרים, לא מלאים, וצמודים להם בהבלטה מספרים אחרים, שאפילו לא כפופים לכללים חשבונאיים, אלא ניתנים רק כדי לעזור למשקיעים להבין טוב יותר את העסק.

המספרים שאינם סקורים או מבוקרים, לא כוללים הוצאות חד-פעמיות (גם לא הוצאה חד-פעמית שחוזרת על עצמה). הם גם מוגשים אחרי הנטרול של הטבת האופציות לעובדים, והתמרון הזה, למשל, הופך את הנתונים לכאלו שאינם מהימנים תמיד.

ב-F20 המספרים הגמישים נעלמים, ויש רק המספרים הכפופים לכללי החשבונאות ושם נחשף במקרים רבים שמה שהיה בדיווח הראשוני רחוק מהמציאות.

זה לא המקרה של אלווריון. אלווריון עשתה את זה יחסית בקטן: היא הגדילה את הרווחיות הגולמית, בחסות החשבונאות ובעזרת ההצגה החסרה בדו"חות השוטפים, בכ-1% בשנה. זה אמנם לא נראה במבט ראשון עניין משמעותי מאוד, אבל ה-1% הבודד הזה ברווחיות הגולמית מתורגם לתוספת 2.5 עד 3 מיליון דולר לרווח הגולמי, לרווח התפעולי ולרווח הנקי.

עבור חברה שעל פי הדו"חות החשבונאיים הפסידה בשנה שעברה כ-5.5 מיליון דולר, ועל פי דו"חות ה-Non GAAP – הדו"חות הלא חשבונאיים שמנטרלים שורות חד-פעמיות – הרוויחה כ-6.9 מיליון דולר, תוספת זו היא לא ממש כסף קטן.

פשוט. אלווריון מוחקת באופן שוטף, כל שנה ושנה, את ערך המלאי על רקע מלאי איטי – שקצב השימוש בו איטי – שערכו נשחק, ותחת ההערכה לגבי השימוש העתידי בו, בכפוף להכנסות החברה בעתיד. בנוסף, פה ושם היו לחברה גם מחיקות חד-פעמיות גדולות, בעיקר בתחילת העשור. המחיקות השוטפות שמבוססות על אומדנים רבים, הן סוג של הפרשה בגין המלאי, בדומה לכל הפרשה אחרת.

כשמדובר במחיקה חד-פעמית, החברות הנסחרות בוול סטריט נוטות לנטרל את המחיקה במעבר מהדו"ח החשבונאי לדו"ח ה-Non GAAP (דו"ח הפרופורמה), אבל אם מדובר בעניין מתמשך כבר אי אפשר כמובן לקרוא לזה הוצאה חד-פעמית, למרות שחברות רבות ממשיכות לנטרל את המחיקות האלו. אלווריון, לזכותה ייאמר, לא מנטרלת את ההוצאה הזו מהדו"חות החשבונאיים, היא בעצם אומרת בעקיפין שזה עניין שוטף בעסק שלה.

כשמלאי נמחק בספרים זה עדיין לא אומר שזרקו אותו לפח. מסתבר שמלאי יכול לקום לתחייה. יכול להיות שההערכה בדבר התקדמות השימוש במלאי הייתה מוטה כלפי מטה, ובפועל השימוש הוא בקצב מהיר יותר. יכול להיות שהמלאי שנמחק בספרים משמש לאחר מכן בייצור של מערכות אחרות.

התופעה הזו גורמת לצמצום עלות המכר, ובהתאמה לגידול ברווח הגולמי. אם נניח לדוגמה, שחברה מחקה בשנת 2007 מלאי בהיקף 10 מיליון דולר, ובשנת 2008 היא דיווחה על 100 מיליון דולר הכנסות ו-60 מיליון דולר רווח גולמי. אם לא נעשה כלל שימוש במלאי שנמחק, אז כמובן שאין בעיה, הדו"חות מתאימים למצב האמיתי.

אבל אם נניח שהחברה עשתה שימוש בכל המלאי, עלות המכר האמיתית ב-2008 גדולה ב-10 מיליון דולר, ובהתאמה הרווח הגולמי הנכון נמוך ב-10 מיליון דולר – קרי עומד על 50 מיליון דולר בלבד. במצב זה יש ניפוח של 10 מיליון דולר לאורך כל הדרך – ברווח הגולמי, ברווח התפעולי, ברווח הנקי, וזה מתבטא גם בשיעורי רווחיות משופרים.

במקרה של אלווריון, היא מכרה מערכות להן נדרשו מוצרים שהיא מחקה בערך 2.5 מיליון דולר בשנת 2008, ב-2.9 מיליון דולר בשנת 2007, ב-3.6 מיליון דולר בשנת 2006, וזה ממשיך גם לתקופות קודמות יותר.

מחיקות המלאי והכרה ושימוש חוזר בו, מנפחות את הרווח, אבל יש הבדל בין מצב שבו מחיקה נתפסת כחד-פעמית, ואז החברה מנטרלת אותה מהדו"חות, והשוק לא מתייחס אליה, לבין מחיקה שלא נתפסת כחד-פעמית, ואז היא לא מנוטרלת מהדו"חות הכספיים החשבונאיים.

אם מדובר במחיקה שאינה מנוטרלת מהדו"חות השוטפים, התהליך יכול ליצור סוג של הקדמת הוצאות (דחיית רווחים), מקדימים את עלות המכר בכמה רבעונים, ואפילו שנים.

זה יכול להיות מסיבות אמיתיות, למשל החברה באמת חשבה שהיא צריכה למחוק את המלאי, ושנה אחרי כן מתברר לה שהמלאי לא איבד את כל ערכו. וזה יכול לנבוע, וכאן הבעיה, מניהול רווחים שמטרתו לרצות את וול סטריט. בכל מקרה, מדובר כאן על מעין הפרשי עיתוי.

בעייתית ובעייתית יותר

בטכניקה השנייה והבעייתית הרבה יותר, כשמחיקת המלאי מנוטרלת מהדו"חות, זה פשוט לייצר יש מאין. כשהמחיקה נתפסת כאמור כאירוע חד-פעמי ולכן היא מנוטרלת מהדו"חות החשבונאיים (והשוק לא מתייחס להוצאה הזו), ואז בעצם עוגת הרווחים המצטברים גדלה, לא מתחשבים בהוצאה בשנה מסוימת (מנטרלים אותה מהדו"חות). שנה אחר כך מוכרים את המלאי בלי להצמיד לו עלות, כלומר לא רושמים כלל את ההוצאה, אלא רק את התמורה.

כפי שחשף בעבר ד"ר אורי רונן הכותב באתר buysidemetrics.com, אלווריון עשתה שימוש בטכניקה השנייה (הבעייתית יותר) בדו"חות 2005, ובשנים שקדמו לה. זה לא עצר שם, זה נמשך גם בשנת 2006, ומהנוסח של הביאור בנושא בדו"חות המאוחרים יותר, לא ברור לחלוטין שהיא לא השתמשה בהפחתות האלו גם בשנים 2007 ו-2008.

עד 2006 החברה בעצם השתמשה במלאי שנמחק בהפחתה החד-פעמית הגדולה שנעשתה ב-2001 (מחיקה של 45 מיליון דולר). זה תרם לה רווח של 3 עד 6 מיליון דולר בין השנים 2003 ל-2006.

משנת 2007 נעלמה מהביאור ההתייחסות למחיקה ב-2001, אך ניצול המלאי הנמחק נמשך. הפעם כנראה מדובר על הגישה הפחות בעייתית, לפיה החברה רושמת את המחיקות באופן שוטף ולא כהוצאה חד-פעמית, ואז בעצם מדובר על הטכניקה הראשונה של הקדמת הוצאות, דחיית רווחים לעתיד