ביל אקמן נחשב לאחד ממנהלי ההשקעות הטובים בוול-סטריט. אקמן היהודי מנהל את קרן הגידור הניו יורקית Pershing Square. אקמן תומך באסטרטגיה מונעת אירועים, זו אסטרטגיה של ניהול קרנות גידור והיא זוכה באחרונה לפופולריות הולכת וגדלה.

ומה הכוונה באסטרטגייה מונעת מאירועים? – שהריכשות והמכירות מתבססות על אירועים צפויים בחברה ובהתאמה במניה.

קרן הגידור של אקמן עוסקת בין היתר במכירות מניות בשורט, משמע הימור נגד מניות (הימור נגד העלייה שלהן). אקמן האמין שמחיר המניות האלו יירד (הרחבה על שורט/ מכירה בחסר). כך למשל הימר אקמן נגד מניית הרברלייף, חברת תוספי המזו,ן בתואנה שזו הונאת פירמידה. אקמן כשל אז בהימור וגם החקירה שנעשתה בעניין הרברלייף לא מצאה שום הוכחה להונאת פירמידה.

למרות הצלחות העבר שלו שווי נכסי הקרן שלו נחתך בחצי בתוך שלוש שנים. בתקופת השיא שלה ניהלה הקרן שלו 16 מיליאד דולר ובמהלך כמה שנים היו השקעותיו המובילות בסקטור. כמה השקעות הפסדיות הובילו לבריחת משקיעים ובסופו של דבר גם הביאו לפיטורים בחברה. נראה שהכישלון בהרבלייף היה הגדול מכולם.

השיטה של אקמן עדיין תופסת והפכה להיות פופולארית בקרב מנהלי קרנות גידור רבים. קרנות המתמחות במניעת אירועים מחפשות מצבים, שבהם נוצרים עיוותי מחיר כתוצאה משינויים אסטרטגיים כגון מכירת נכסים, מיזוגים ורכישות, מאבקי שליטה, פיצול פעילויות, שינוי במבנה המאזן ועוד.בעוד בעבר קרנות אלו היו מתבוננות מהצד, בשנים האחרונות יותר מהן הופכות לקרנות אקטיביסטיות (ראו: מיהם המשקיעים האקטיביסטיים?) המנסות ליצור את השינוי בעצמן.

במאבק מול הרבלייף, נטען שמעורבתו של אקמן היא פשוט ניסיון לחסל חברה כך שיגזור רווח.

אקמן היה מהראשונים לטעון ששוק הפיננסים האמריקני מנופח. ב-2002, הימר – אולי מוקדם מדי – נגד חברות פיננסים אמריקניות, ובראשן מבטחת האשראי MBIA, שקרסה במהלך המשבר בסוף שנת 2008. אקמן ביקר אז את הדירוג המושלם שניתן לה, והציע להפריד בין חטיבת העסקים של החברה לחטיבת ביטוח החוב המוניציפלי שלה.

את חברות ניהול ההשקעות שלו, Pershing Square, אקמן הקים בשלהי 2003 והצליח למשוך אליו משקיעים ייחודיים, ובהם חברת ההשקעות לוקדיה, שידועה ביכולתה לזהות מנהלי השקעות מוצלחים.

בשנתיים שלאחר מכן הוא רכש נתחים בחברות מזון כמו וונדי'ס (סימול: WEN) ומקדונלד'ס (סימול: MCD), בהן ניסה להוביל שינויים שיגדילו את רווחי החברות, כמו קיצוץ בעלויות ומכירת חטיבות. וכך, בניצוחו של אקמן, פיצלה וונדי'ס באופן חלקי את רשת בתי הקפה שלה, טים הורטון.

ב-2007 קרא למשקיעים להצטרף אליו להשקיע בחברה אחת שבה טען שישקיע את כל כספו. לאחר מכן התברר שמניה זו הייתה טרגט, רשת חנויות דיסקאונט. מניית טרגט התנהגה בניגוד לציפיות האופטימיות של אקמן. בשנתיים ירדה מרמה של כ-60 דולר לכ-40 דולר, אחרי שביקרה גם בשיא של כ-70 דולר למניה ובשפל של כ-25 דולר למניה. לצד עוד החלטות שגויות של אקמן הפסידו המשקיעים בשעת המשבר הגדול 90% מכספם עקב מינוף. אקמן האשים את החברה.

מיהם המשקיעים האקטיביסטיים?

ג'ואל גרינבלט – גאון בשוק ההון? מה הנוסחה שלו?

מה ניתן ללמוד מהטעויות של מנהל השקעות מצליח

הסיפור של אקמן מראה שגם מנהלי השקעות עם הצלחות גדולות טועים, ולפעמים בהיקף גדול. השקעה מונעת אירועים מבוססת על תחזית לגבי מהלך ספציפי בחברה, וכשהתחזית לא מתממשת, ההפסד עלול להיות חד. ריכוז ההשקעה בכמה פוזיציות גדולות מגביר גם את הרווח וגם את הנזק.

למשקיע הפרטי, הלקח הוא לא לבסס החלטה על שם של מנהל מפורסם. ביצועי עבר אינם מבטיחים ביצועים עתידיים, ובחינה של שיטת העבודה ושל רמת הסיכון חשובה יותר מהמוניטין.

בעולם קרנות הגידור, דמי הביצוע נגבים לרוב מהרווח, ולכן חשוב להבין איך הם מחושבים אחרי שנה של הפסד.

דוגמה: נניח שקרן מחזיקה רק עשר פוזיציות, ואחת מהן, שמהווה 15% מהתיק, יורדת ב-60%. התיק כולו מאבד 9% מהפוזיציה הזו לבדה. בקרן שמחזיקה מאה פוזיציות בגודל שווה, ירידה דומה במניה אחת הייתה פוגעת בתיק בפחות מאחוז.

האם כדאי להשקיע בקרן גידור בגלל שם המנהל?

לא כשיקול יחיד. חשוב להבין את האסטרטגיה, את דמי הניהול ואת רמת הריכוזיות.

מה ההבדל בין מכירה בחסר לקנייה רגילה?

בקנייה ההפסד מוגבל לסכום ההשקעה, ובמכירה בחסר ההפסד התיאורטי אינו מוגבל.

מה עושים בפועל

1. לבדוק כמה פוזיציות מחזיקה הקרן ומה משקל הגדולה שבהן.
2. לקרוא את מדיניות ההשקעה ואת דמי הניהול.
3. להשוות ביצועים לאורך כמה שנים ולא רק לשנה הטובה ביותר.
4. להגביל את משקל ההשקעה בכל קרן בודדת בתיק.

להרחבה באתר: קרנות גידור – כל מה שצריך לדעת