ספרית הגישה תביעת פיצויי פיטורים כיוון שפוטרה כשהייתה בחודש השביעי להריונה, ובית המשפט הורה לבעל המספרה לפצות אותה בכ-88 אלף שקל. למרות הסכמת השופטת שלפיטורים לא היה קשר להריון, אלא הם נבעו מוויכוח רגעי, הפיטורים היו בזמן התקופה המוגנת של ההיריון המצריכה אישור מיוחד.
לטענת התובעת, בעלי המספרה יצר איתה קשר בטלפון בתגובה להודעות ששלחה לו על בלגן וריח במספרה, וזה הורה לה בשפה בוטה לסדר את המספרה. היא סיפרה שלאחר שניקתה וחשה ברע היא חשה ברע והלכה למרפאה. לטענתה, הנתבע כתב מסרון : "את עפה בטיל ממני, אני לא רוצה לראות אותך. הזכויות שלך נשללו הרגע". היא ראתה במסרון הודעת פיטורים לכל דבר.
בתגובה טען הבעלים שהתובעת הגיעה ומיד נטשה את המספרה, וגם עובד נוס ףהעיד על כך שמצא את המספרה סגורה. את ההודעה במסרון, כך טען, הוא שלח בלהט הרגע מתוך כעס, ומאוחר יותר התקשר וניסה להחזירה לעבודה.
השופטת דחתה את גרסת הספרית שלפיה נשארה במרפאה כשעה, משום שזו סתרה את העדויות כולל עדותה שלה. היא קיבלה את גרסת הבעלים שלפיה הודעת הפיטורים נשלחה מתוך כעס ושלא הייתה כוונה לפטרה בגלל ההיריון.
משום שהפיטורים לא היו קשורים להריון, הוא לא חויב בפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. עם זאת, ובניגוד לגרסתו שלפיה לאחר הפרשה התובעת התחמקה מלענות לו, השופטת שוכנעה שהוא לא פנה אליה בבקשה שתחזור לעבודה.
השופטת שוכנעה שהבעל של הספרית נפגש עם הנתבע, והאחרון סירב למסור לו מכתב פיטורים, אלא ביקש שהיא תגיש מכתב התפטרות, סירב להתנצל ולא דיבר על חזרה לעבודה.
מאחר שלא הוכח שהוא חזר בו מהפיטורים שבוצעו באופן פתאומי ומיידי, ובזמן שהייתה בהריון, השופטת חייבה אותו לשלם לה פיצויי פיטורים בסך כ-3,700 שקל, דמי הודעה מוקדמת בסך כ-1,850 שקל, וכן פיצוי לפי חוק עבודת נשים בסך 15,750, שהם 150% מהשכר עד לאחר התקופה המוגנת מפיטורים. נוסף על כך, הנתבע חויב בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ללא שימוע ובניגוד לחוק עבודת נשים בסך 50 אלף שקל.
השופטת קיבלה את טענת התביעה בכל הקשור לזכויות סוציאליות שונות שלא ניתנו לתובעת, ושלא נערך לה גמר חשבון בסיום ההעסקה. היא חייבה את הנתבע בסכום כולל של כ-7,000 שקל עבור הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה ונסיעות. הוא אף חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 9,500 שקל.