קובי אלכסנדר חי בת"א;  קומברס איבדה 20 מיליארד דולר וחוסלה  

אלכסנדר  ידע מה וול-סטריט אוהבת וקומברס היכתה את התחזיות בכל רבעון; ואז הגיעה שערוריית הבקדייטינג – מה זה בקדייטינג? למה, דווקא הבקדייטינג הפיל את אלכסנדר וקומברס; והאם ה"בקדייטינג" עדיין נמצא בדוחות? 

עוד שנה תקראו עליו יותר. אולי הוא ירכוש חברה בורסאית, אולי יחזור להשקיע בהייטק; ייתכן שימכור את ההחזקה שלו בבית ההשקעות – אי.בי.אי. גם תמונות שלו יחזרו להופיע במדורי הכלכלה. הוא איש עשיר, איש חכם, משקיע שיודע לאתר הזדמנויות. הוא הצליח בגדול, והוא רוצה לחזור לזירה הפיננסית ולהצליח שוב.

הוא בעיקר צמא להכרה מהסביבה ועל הדרך, הוא גם רוצה לנקות את שמו, אחרי שהואשם בפרשת הבקדייטינג בקומברס והשתחרר לאחרונה מהכלא (אחרי 20 חודשים) –  זה ההימור שלי. אני לא רואה את קובי אלכסנדר, הולך מדי יום לקאנטרי השכונתי, משקיע בפיקדונות בנקאיים וקונה לילדים שלו קופות גמל להשקעה.

אבל, הוא עצמו – אלכסנדר, אומר אחרת. בדיון בפני וועדת השחרורים הוא אמר שאין בכוונתו לעשות עסקים יותר, וכי בכוונתו לתרום מכספו וכישוריו. אולי אמר כדי "להרשים" את וועדת השחרורים, ואולי פיו וליבו שווים. אף אחד לא באמת יודע מה עובר בראשו של אלכסנדר. אף אחד לא יודע מה הוא יחליט לעשות עוד שנה, שנתיים, כשהוא כבר לא יהיה תלוי בוועדת שחרורים כזו או אחרת.

אבל הטור הזה הוא לא על העתיד של אלכסנדר. הטור הזה הוא על התנהלות של אלפי מנכ"לים ומנהלי כספים בוול-סטריט שהתמכרו לכללי המשחק של הבורסה הגדולה בעולם, מקום בו תאוות הבצע שולטת ומחיר המניה הוא חזות הכל. בשלב הראשון הם רק עיגלו את המספרים (כלפי מעלה) והזיזו את האומדנים כדי לשפר את הרווחים, בשלב השני הם כבר הכירו בהכנסות בגישה ליברלית. אחר כך דחפו סחורה ללקוחות רק כדי לשפר תוצאות, ובשלב הבא הם כבר שיחקו עם התאריכים של האופציות (בקדייטינג) – וזה דווקא התרגיל הכי פחות נורא.

אז נחזור לעבר של אלכסנדר ושל קומברס; לעלייה המטאורית שלהם; להצלחה של קומברס החברה הישראלית (וליתר דיוק – סמי ישראלית) שהפכה לגורילה בתחומה (טכנולוגיה ואספקת שירותי תאים  קוליים למכשירים ניידים) לאחר שרכשה את המתחרה האמריקאית – בוסטון טכנולוגי. בהמשך הגיעה הנפילה –  קודם אלכסנדר ואחריו קומברס.

זו חתיכת היסטוריה, אבל…רבותי ההיסטוריה חוזרת. נחזור לעבר רק כדי לגלות שמה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש. כללי המשחק הישנים תקפים גם היום – הצורך לרצות את האנליסטים והמשקיעים, הוא  עדיין, בחברות הנסחרות, העניין החשוב ביותר. הצורך הזה שמונע במקרים רבים מצורך נואש לחיזוקים, לצד אגו גדול, מגלומניה, יהירות ואובדן תחושת המציאות, מספק גם כסף גדול – הצלחת, תקבל עוד; הצלחת יותר, תקבל עוד יותר.

שיטת התגמול של המנהלים – הענקת האופציות, מחברת בין ההצלחה של החברה ובהתאמה ההצלחה של המניה לכיס של המנהלים. אבל זה לא ביחס ישר, זה ביחס אקספוננציאלי, וזה בקלות יכול לעוור עיני צדיקים.

הדרך לצמרת

אלכסנדר לקח את המושכות באפרת טכנולוגיות, שהפכה לקומברס, בשנות ה-90' והוביל אותה מחברה של עשרות מיליונים בודדים לחברה של מיליארדים. הוא עשה את זה לפני צ'קפוינט ולפני אמדוקס. הוא היה המוביל. הוא עשה את זה בזכות המזל, השכל והתזמון – קומברס נכנסה לתחום התאים הקוליים של המכשירים הניידים, רגע לפני הפריצה הגדולה של המהפכה הסלולארית, עוד בתקופה שרק פה ושם היו "משוגעים"  שהלכו עם המכשיר הגדול והכבד הזה. הוא חשב עמוק, ראה רחוק והבין שלשם הולך העולם. אל תטעו, הוא ממש לא טכנולוג, אבל הוא ידע לזהות את הפוטנציאל בשוק ואת הצורך בתאים קוליים.

הוא גם ידע, שיש לו קלף מנצח – הוא יודע לדבר בשפה של "וול-סטריט". אלכסנדר חי את הבורסה האמריקאית בתור בנקאי להשקעות, הוא למד שם, הוא עבד שם, הוא ינק שם את כללי המשחק, וידע לתרגם אותם כשהחליף כובע – מהבנקאי שמשתמש בדוחות, לבעלים של החברה שמספקת את הדוחות. הוא ידע מה הבנקאים, האנליסטים, המשקיעים, רוצים לקרוא, ואת זה הוא סיפק להם בגדול.

מה וול-סטריט אוהבת?

וול-סטריט מאוהבת בחברות צומחות – קומברס כמובן צמחה. וול-סטריט גם מעדיפה צמיחה בשליטה. אל תתנו לה חברה שמגדילה מכירות ברבעון אחד ב-20%, ורבעון לאחר מכן לא צומחת. היא מעדיפה את החברה שגדלה ב-10% כל רבעון, כי ככה צפוי שהצמיחה תימשך (ואפילו באותו הקצב). במקרה של שליטה מזגזגת (המקרה הראשון) קיים חשש שהרבעון האחרון (בלי הצמיחה) מסתיר רבעון קרוב חלש.  הצמיחה הרבעונית בקומברס סיפקה את המשקיעים – היא היתה בשליטה/ מבוקרת.

וול-סטריט גם אוהבת תחזית. הדוחות הכספיים נותנים ערך וחשוב להבין אם התוצאות האלו עמדו ביעדים של החברה ושל השוק, אבל מה שהכי חשוב זה מה הלאה? המשקיעים צמאים למידע על הרבעון הבא, והשנה הבאה, ומכאן נוצר נוהג התחזיות. חברות בוול-סטריט מספקות תחזית קדימה. גם כאן, קומברס סיפקה את הסחורה. מדי רבעון המשקיעים קיבלו את התחזית קדימה.

והכי חשוב – וול-סטריט פשוט מאוהבת בחברות שמכות את התחזית.  כלומר, נניח שפורסם דוח רבעוני ובמקביל פורסמה תחזית לרבעון הבא. הגיע הרבעון הבא – החברה עקפה את התחזית – איזה יופי, היא עשתה יותר טוב ממה שהיא ציפתה, השוק שלה נהדר, היא זוכה לביקושים גבוהים מההערכה הקודמת – היידה לקנות את המנייה.

גם כאן, קומברס התנהלה מושלם. קומברס ואלכסנדר דיברו פשוט וברור, משהו בסגנון: "אנחנו נצמח ברבעון הבא, נגדל ב-3% במכירות, 5% ברווח" (רק להמחשה כמובן). הגיע הרבעון הבא – קומברס צמחה יותר – ב-5% במכירות ו-7% ברווח. היא הכתה את התחזיות. כך זה קרה ברבען הראשון, בשני, בשלישי, ברביעי. כך זה קרה בשנה השנייה, השלישית, הרביעית ועוד. השוק התמוגג מנחת, והמניה כתוצאה מכך עלתה ועלתה. קומברס בשיאה הגיעה לשווי של 20 מיליארד דולר.

אבל, מה זה בעצם להכות את התחזית של עצמך? אתה יכול להיות שמרן, ואז להכות בקלות. אלא שאליה וקוץ בה – אם החברה תהיה שמרנית בצמיחה (ביחס לצמיחה בעבר), השוק לא יאהב את זה.

ומכאן, שניהול הרווחים הזה הוא מלאכת מחשבת. זה הרבה יותר מהמספרים הסופיים שאנחנו מקבלים. זו התעסקות יומיומית בנתונים כדי לדעת אם המוצר יגיע ללקוח, והאם תתקבל הזמנה עוד ברבעון הנוכחי. זו גם יכולת להחביא את מה שאתה לא רוצה שיראו, ולהציף את מה שאתה רוצה לחשוף. זה גם למכור סיפורים לשוק, זה גם לצמוח דרך רכישות;  גם להפעיל לחצים על העובדים, אולי שוחד ללקוחות, וגם לשחק במספרים שבדוחות.

הדוחות הכספיים הם לא תורה מסיני. סיכוי טוב שאם חברה תעבור למשרד אחר הרווח שלה ישתנה – למה? כי חשבונאות זה תקנים וכללים, ואומדנים וגישות והערכות שונות, וכל אחד רואה זאת אחרת. האמת, אפילו אם החברה תעבור לצוות אחר באותו המשרד יש סיכוי (לא רע) שהמספרים שלה יהיו שונים.

אז תחשבו על בעל מניות דומיננטי (מאוד) שמפעיל לחץ על רואה החשבון, ומסביר לו שהסחורה שהגיעה ללקוח היא כן הכנסה בטוחה, למרות שהלקוח עדיין לא אישר, כי האחראי על האישורים בחופשה כבר שבועיים. או מקרה אחר – מה יכול להגיד רואה החשבון, אם הלקוח טוען שההפרשה לחובות מסופקים בשוק ירדה מאוד, כי החברה עובדת מול לקוחות חזקים – וכך ברגע תקטן ההפרשה, יגדלו יתרות הלקוחות, ויגדלו ההכנסות. אלה דוגמאות על קצה המזלג, וזה מראה את היכולת של החברה לשלוט, במידה מסוימת, בדוחות שלה.

אבל, לשנות אומדנים מדי רבעון אי אפשר. יש בכל זאת גבול שהחשבונאות מתירה. משחקים חשבונאיים משפיעים מאוד על המספרים, אבל בסוף מגיעים לקו האדום, קו שבו החשבונאות כבר לא מאפשרת תמרון; כשמגיעים לשם יש שתי אפשרויות – לחזור למוטב, או לחצות את הקו. לחזור למוטב, להתנהל נכון, לא להונות את המשקיעים, לא לשקר בדוחות, זו לא החלטה קלה – זה יכול להתבטא במחיר המניה. הבטחת צמיחה ואתה לא יכול לספק אותה – בום טראח, המניה תקרוס, וול-סטריט לא סולחת.

לעבור את הקו האדום זה כמובן החלטה לא פשוטה. זהו, אתם בפרוש רמאים. אז יש מנהלים שמוכרים לעצמם סיפורים – לא היתה ברירה, אם לא היינו עושים כך, מה היה קורה לעובדים? ולחברה? ולמניה? ובכלל – זה היה אמור להיות רק רבעון אחד של דחיפת סחורה וזהו, מי כבר ישים לב לזה? אז מה אם זה נחשב הונאה, וככה זה מתגלגל ומתגלגל, וגדל וגדל.

המקרים האלו הם ביומיום בוול-סטריט, אצלנו בבורסה זה לא שכיח כמו באמריקה, אבל זה גדל – העיוותים, הסיפורים, הבלופים, תיקוני הדוחות, ההסתרה – כל אלו גדלים, אבל חייבים להודות שהמצב היחסי שלנו טוב, ובכלל – אצלנו פחות השתרש עניין התחזיות. זה קיים, אבל לא כמו באמריקה.

כך או אחרת, אלכסנדר וקומברס עברו את הקו האדום.  הם הואשמו בבקדייטינג, ורגע לפני שנצלול לעניין הזה, אזכיר לכם (ולעצמי) שאלכסנדר וקומברס לא הואשמו בדבר למעט בבקדייטינג, למרות שלהכות את התחזיות בכל רבעון במשך תקופה מאוד ארוכה, זה סטטיסטית התנהגות מאוד לא נורמלית, שלכאורה נדרשת ל"עזרה" של כיפוף והגמשת הכללים;  ולמרות שהיו הערכות וחששות שקומברס מתנהלת בחשבונאות ליברלית מדי ומכירה בהכנסות מוקדם מהצפוי. וגם למרות ששוחד זה לא מילה גסה בקומברס והחברה סגרה תביעה מול עובד בענייני שוחד ללקוחות עוד לפני פסיקה של בית משפט.

אז בדברים האלה אלכסנדר וקומברס יצאו נקיים, ודווקא בבקדייטינג שהוא הרבה מהומה על לא מאומה, הם נתפסו, הואשמו, נקנסו ושילמו את חובם לחברה (לרבות כלא לאלכסנדר).

הבקדייטינג – מאות חברות שיקרו, בודדים ישבו בכלא

מבין כל הטריקים והשטיקים בדוחות, הבקדייטינג הוא סוג של עיגול מספרים בדוחות – מלוכלך? כן; מסריח? כן. אסור חוקית? כן. אבל, שימו לב – על פניו הבקדייטינג לא פוגע באף אחד. זאת עבירה, אבל קטנה. לראייה – מאות רבות של חברות עשו זאת והודו בכך, מתוכם היו עשרות ששילמו קנסות (וגם המנהלים שילמו קנסות), ובודדים ישבו בכלא. מאות אנשים עשו בקדייטינג וקיבלו נו-נו-נו, אלכסנדר קיבל כלא. למה? לא ברור, אולי זה קשור לכך שכשאתה גדול אז מחפשים אותך יותר (למרות שבקדייטינג היה בחברות מכל הגדלים – גם הרבה ענקיות שיחקו במגרש הזה); ואולי זה בכלל נובע מכך שאלכסנדר ברח לנמיביה למשך עשר שנים, והבריחה הפכה את העניין לחמור יותר.

לפני כשנתיים, רק אשלים את הסיפור הגיע אלכסנדר להסדר עם הרשויות האמריקאיות, ריצה שם את רוב התקופה, ישב פה כמה חודשים (סה"כ 20 חודשים) והשתחרר לאחרונה.

אז מאות חברות עשו בקדייטינג, אבל מה זה בכלל?  בקדייטינג זו הזזה שיטתית של  תאריכי הקצאת האופציות למנהלים ולעובדים, כדי ליצור למקבלי האופציות רווחים מיידים.

אופציות אזכיר, ניתנות למנהלים ולעובדים במסגרת התגמול הכולל, ויש להם אפשרות לממש את האופציה במחיר ידוע מראש ולקבל את המניה (בפועל מקבלים את ההפרש).

כשנותנים אופציה כיום אז יש להעריך את ערכה הכלכלי ולרשום זאת כהוצאה בדוחות הכספיים – בדיוק כמו הוצאת שכר. אבל כשנתנו אופציה אז, החשבונאות דרשה הצגה בספרים רק אם מדובר באופציה שמחיר המימוש שלה נמוך ממחיר המניה, ואדגים – נניח שהמניה במחיר של 20 דולר ועובד קיבל אופציה במחיר מימוש של 20 דולר. משמע, למרות שיש ערך כלכלי לאופציה (בגלל שיכול להיות שהמניה תעלה ואז הוא ירוויח), בעיני החשבונאות (אז) השווי הוא אפס. ואז מה חברות עשו? כדי לא לרשום הוצאה בספרים הם העניקו אופציות במחיר מימוש שהיה מחיר השוק. ככה כולם נהנים – העובדים, המשקיעים (לא נרשמת הוצאה בדוחות), והחברה שהצליחה לגייס את העובדים.

ככל ששוק העבודה הפך לקשה יותר, סיפקו לעובדים יותר אופציות, יותר תמריצים. ואז עברו את הקו האדום. המציאו שיטה שבה נותנים אופציות ששוות הרבה כסף מבלי שהחשבונאות תתחשב בהם, ואחזור לדוגמה. תניחו שהמניה ב-20 דולר, ומחיר המימוש 12 דולר – העובדים יהיו בשמיים, כבר ביום הראשון יש להם רווח של 8 דולר לאופציה (ומדובר בהרבה אופציות) – זו בהחלט סיבה מספיק טובה להתחיל לעבוד בקומברס ולא אצל המתחרים. אלא שיש בעיה חשבונאית – איך מכשירים את האופציות האלו מבלי לרשום את ההטבה בדוחות. ובכן, פשוט מאוד. מחפשים תאריך קודם (בחודשים הקודמים) שבו מחיר המניה היה ב-12 דולר ומסבירים שביום הזה הוענקה האופציה. כלומר, השיטה היא לחפש בעבר יום שבו המניה היתה במחיר נמוך לקבוע אותו כיום ההקצאה, לקבוע את מחיר המימוש לפי מחיר המניה ביום הזה – ואז, אין הוצאות בספרים, יש רווח למנהלים ולעובדים (רווח מיידי).

הבעיה – החשבונאות

ככה זה התנהל, כשברקע חשוב לזכור שהאמא של הבעיה היא דווקא החשבונאות – הרישום הבעייתי מראש. הרי, את האופציות צריך היה לרשום בכל נקודת זמן לפי ערך כלכלי ולא באפס כאשר מחיר המימוש ומחיר המניה זהים. זאת בעיה גדולה יותר מעניין התאריך של הענקת האופציות. זה נפתר בהמשך – הוחלט כי החברות ירשמו את האופציות לפי המחיר הכלכלי שלהם ולא לאפשר רישום אפס במקרה שמחיר המימוש שווה (או עולה) ממחיר המניה. הרישום הזה היה אמור לעשות סדר גדול בבלגן, אבל בסופו של דבר החברות הצליחו להתחמק מההוצאה הזו, וזו בפני עצמה שערורייה גדולה יותר מהבקדייטינג. החברות פשוט החליטו לקרוא להוצאה הזו הוצאה שאינה בליבת העסקים, הוצאה שאינה תזרימית, הוצאה שאין בה להשפיע על שווי החברה, ולכן הם מנטרלים את ההוצאה הזו בדוחות (דוחות נונ גאפ) שעליהם נשענים המשקיעים.

אתם מבינים מה קרה? החברות עושות צחוק מהחשבונאות (לפעמים זה נכון) ומכל תופעת הבקדייטינג – כן היה לא היה, מה זה משנה, הרי בדוחות למשקיעים, זה לא היה נרשם.

במילים אחרות, וול-סטריט הכשירה את האופציות, והיא אינה מתייחסת אליהם. אם זה היה קורה נניח לפני 15-20 שנה, לא היה משמעות כלכלית/ בורסאית  למועד רישום האופציות, ולא היה צורך בבקדייטינג. אלכסנדר כנראה היה מכיר את נמיביה בדיוק כמוכם.

הבקדיינג משרת בעיקר את העובדים וגם את המנהלים, והטענות החוזרות בקשר אליו היו שהוא נועד לגייס עובדים ולהשאיר את העובדים הטובים. טוב, לא צריך לרחם עליהם, אבל מה בעצם קרה? העובדים והמנהלים קיבלו ערך (אופציות), החברה קיבלה עובדים שרצתה, והמשקיעים לא קיבלו הוצאה בספרים. כולם לכאורה מרוצים. רק שאופציות זה מכשיר מדלל – אין ארוחות חינם. הקצאת אופציות מדללת את בעלי המניות הקיימים – הם נפגעים מזה בעקיפין, אבל בפועל לא זה מה שפגע בקומברס ובהרבה חברות שעברו בקדייטינג.

מה שפגע בהן, זה הרבה כסף שהלך על עורכי דין, רואי חשבון ותיקוני דוחות; משבר אמון גדול שנוצר בין החברה לבין השוק; משבר מול העובדים שבמקביל לאובדן הערך של החברה, איבדו את כספם (אופציות). בהרבה חברות כאלו נחשפה התנהלות בעייתית גם בנושאים אחרים  – כשמגיעות הצרות הן מגיעות בצרורות, והבקדייטינג היה רק הטריגר. מעבר לכך, כשחברה עוברת חקירה, היא כבר לא יכולה לשחק במספרים, היא לא יכולה לדחוף סחורה ללקוח, או להכיר בהכנסות שהם עדיין לא הכנסות? היא בחקירה, רק חסר לה עכשיו חזית נוספת. כלומר היא צריכה לדווח אמת, והאמת לפעמים לא מספיק טובה.

זה כנראה מה שקרה לקומברס. נכון שעוד לפני חשפית הבקדייטינג היא היתה כבר אחרי שיאה, אבל הבקדייטינג היה הטריגר לנפילה הגדולה. כבר לא היה בעל בית (אלכסנדר ברח לנמיביה); החברה סבלה מחוסר מיקוד – היא התפזרה  על פני כמה פעילויות לא בהכרח קשורות אחת לשנייה, ועל הדרך סבלה מרה-ארגון אחת לתקופה קצרה ועזיבה של המונים שהחזיקו בידע רב. בסופו של דבר החברה חולקה לפרוסות, נמכרה בפרוסות, חוסלה בפרוסות, כשפה ושם יש לה זכר, אבל זה "בקטנה". מה שנשאר רחוק מאוד מלהזכיר את החברה שהיתה אז עם שווי של קרוב ל-20 מיליארד דולר. נקודת האור היחידה שנותרה ממנה היא חברה הבת – ורינט שמספקת מערכות ושירותים בתחום המודיעין העסקי והביטחוני.

אז זה היה טור בעיקר על העבר, שמספר על ההווה והעתיד – גם היום יש בקדייטינג, רק קוראים לזה בשם אחר.