המורה נפלה בזמן שירדה במדרגות בית הספר שבו לימדה ושברה את מפרק הבוהן השמאלית. כשנתיים לאחר מכן הגישה נגד משרד החינוך והמועצה המקומית תביעה נזיקית וטענה שנפלה בגין המדרגות הרטובות והחלקות.

משרד החינוך והמועצה טענו שלא הוכחה  טענת הרטיבות. הם הפנו למסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לאירוע שבהם לא הוזכרה טענה כזו, וכן טענו שהמורה לא הביאה לעדות חברי סגל שהגיעו למקום לאחר הנפילה.

אף שהשופטת הסכימה כי לא הוכחה הרטיבות כתבה כי "פסי מניעת ההחלקה שהודבקו על המדרגות לא היו תקינים, ונראה כי מדובר במדרגות שחוקות למדי". כלומר, אף שהמורה לא טענה לנזק הנובע מכך לא יכולה להתעלם מהממצאים.

"יש לזכור ולהזכיר כי מדובר בנפילה במקום עבודה, כאשר הנתבעים הם האחראים לתקינות המבנה, לרבות המדרגות שבו, ולפיכך במקום בו נותרה עמימות עובדתית לאחר שמיעת הראיות במשפט, גם אם עמימות זו נובעת ממחדלים ראייתיים מצד התובעת, על בית המשפט לעשות שימוש במידע שהובא בפניו… מקום בו המידע… מצביע על קיום מפגע אחר שתרם לנפילתה של התובעת במדרגות",כתבה בפסק הדין.

ובכל זאת, השופטת קבעה כי 30% מהאחריות לתאונה מוטלים על המורה עצמה, כי לא נזהרה: "אין מדובר בילד, אשר יש הצדקה לייחס לו חוסר מודעות או הבחנה או הבנה, לקיום מפגע… אלא באדם בוגר, אשר עיניו בראשו",.

שאר אחוזי האחריות  נחלקו בין משרד החינוך (20%) לבין המועצה (80%) – משרד החינוך כי לא הוכח כי קיים ביקורות תקופתיות בענייני בטיחות, והמועצה שעיקר האחריות לטיפול במפגעים ותחזוקת בית הספר מוטל עליה.

על הנזק, הכלל 10% נכות על מגבלות תנוכה וכאבים. לאחר בחינת הפסדי השכר, ההוצאות הרפואיות, הכאב והסבל ועוד,  קבעה כי סך הנזקים עומד על 121,875 שקל.

אבל בגין האחריות של המורה ירד הפיצוי ל-85,312 שקל, שאותו ישלמו משרד החינוך והמועצה המקומית בהתאם לחלוקת האחריות ביניהם ובהפחתת תגמולי הביטוח הלאומי שקיבלה התובעת לא כולל שכר טרחה.